הריגה בשכרות: מאבטחת הורשעה בגרימת מוות ברשלנות

כתב האישום המערערת עבדה בחברת שמירה ואבטחה כמאבטחת בסניף חברת "סלקום" בראשון לציון.

בהמשך דחה בית המשפט את טענת הסנגור כי מאחר שהמערערת היתה במצב של שיכרות, היא טעתה במצב הדברים וסברה כי אין מחסנית באקדח ולכן אין להרשיעה בהריגה אלא בעבירה של גרם מוות ברשלנות.

...

בסופו של דבר, ומטעמים של מדיניות משפטית, הגנת השכרות היא "הגנה מדומה", שלמעשה מרחיבה את אחריותו של מבצע העבירה – ראו מירי גור-אריה "הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992" משפטים כד (תשנ"ד) 9, 56; מירי גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" לעיל.

וכשלעצמי, אני סבור כי הנכון הוא "אם שותים אין משתכרים" ובכך נמנעים מהסכנה.

סופו של דבר, שאמליץ לחברי לדחות את הערעור הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

הצדדים מסכימים כי במקרה דנן חל סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, שזה לשונו: "עשה אדם מעשה במצב של שיכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של היתנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה". לא היתה מחלוקת כי המערער הכניס עצמו מדעת ובהתנהגות נשלטת למצב של שיכרות, ולפיכך, כך קבע בית משפט קמא, הוא "נתפס כמי שחזה או צפה מראש את השתלשלות הדברים שהובילו למותה של המנוחה, וליתר דיוק, כמי שהיה מודע לפרטי העבירה ואדיש כלפי היתרחשות התוצאה הטרגית". בהתייחס לעובדות שהוכחו במקרה דנן, ציין בית משפט קמא כי המכות שהנחית המערער על ראשה וצווארה של המנוחה, הכריעו אותה וגרמו להתמוטטה ונפילתה על המדרכה, ואין תימה בכך "שכן מדובר בנאשם צעיר במלוא אונו שחבט בחוזקה באישה מבוגרת, ילידת 1942". עוד הזכיר בית משפט קמא את העובדה כי המכות שהנחית המערער על המנוחה באו בהמשך לתקיפת שתי נשים "במכות עזות". המערער הביא עצמו, ברצון ובהכרה מלאה, לכדי מצב של שיכרות, ובכך הוא "פרץ כל מחסום ופעל באלימות בוטה, ולא מעט אכזרית, כלפי נשים שנקלעו לסביבתו". לאור זאת, ובהתאם לסעיף 34ט(ב) לחוק העונשין, קבע בית משפט קמא כי היתקיים במערער היסוד הנפשי הנידרש בעבירת ההריגה, ולפיכך הורשע המערער בעבירה זו. גזר דינו של בית משפט קמא בבואו לגזור את דינו של המערער, ציין בית משפט קמא, כי הלה שתה לשכרה, איבד כל רסן, והכה בשעות הלילה אזרחים תמימים שנקלעו לסביבתו.

בשונה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, שם מדובר בהלך נפש של רשלנות, הרי שבעבירת ההריגה נידרשת מחשבה פלילית, המוגדרת בסעיף 20(א) לחוק העונשין כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה".

אחרי עיון בחומר הראיות שעיקרו בעיניין זה בסרטי האבטחה, מסקנתי היא כי גם אדם פיכח במקומו של המערער היה צופה את אפשרות קרות תוצאת המוות.

...

המשנָה לנשיא מ' נאור: גם לדעתי דין הערעור להדחות.

אחרי עיון בחומר הראיות שעיקרו בעניין זה בסרטי האבטחה, מסקנתי היא כי גם אדם פיכח במקומו של המערער היה צופה את אפשרות קרות תוצאת המוות.

המשנָה לנשיא השופט ע' פוגלמן: מקובלת עלי מסקנת חברי, השופט א' שהם, כי גם אם נלך לפי הטענה העקרונית החדשה שהעלתה ההגנה, נמצא כי הוכחו בנסיבות העניין כל יסודות עבירת ההריגה.

הן הטענה לפיה הנערים היו שיכורים והן הטענה כי לא ניגשו לכיוון המנוח מתוך רצון להתעמת איתו – נדחו בהכרעת הדין.

ביצוע בצוותא של חבלה בנסיבות מחמירות היא המסגרת המשפטית הנכונה לדעתי, ניתוח הארוע כפי שהונצח במצלמת האבטחה, כמו גם הסתמכות על הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי לפי הראיות שהיו לפניו מעלים, כי המערער וא"א חברו לתקיפת המנוח, תוך גרימת חבלה חמורה.

במקרה שלפנינו, השמוש בפיקציה על מנת לייחס למערער גרימת חבלה, שהיא תוצאה קלה מזו של מוות כפי שארע במציאות, מעלה את היסוד הנפשי של המערער מרשלנות למחשבה פלילית, ובכך אנו מעמידים את המערער ואת א"א, שהורשע לבסוף בהריגה, על מדרגה משותפת של מחשבה פלילית.

...

על דרך הכלל, אני סבור כי כאשר מדובר בהתנהגות אנטי סוציאלית מובהקת שגרמה למותו של אדם, כמו תוך שימוש בנשק קר או חם ללא צידוק, ראוי כעניין של מדיניות משפטית לעשות שימוש בחזקת המודעות ולייחס לנאשם עבירה של הריגה, שהיא עבירה בעלת משרעת ענישה רחבה מאוד, כל מקרה ונסיבותיו.

האם ניתן להרשיע את המערער בעבירה של חבלה חמורה למרות שבפועל, אותה חבלה גרמה בסופו של דבר למותו של המנוח? ענייננו בפיקציה משפטית, במסגרתה אנו מתעלמים מהתוצאה הסופית כפי שהתרחשה במציאות, על מנת לייחס לנאשם תוצאה קלה יותר.

במקרה דנן, אני סבור כי המערער יצא נשכר מהמרת העבירה של גרם מוות בה הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לא רק בשל ההקלה בעונש כפי שהציעה חברתי וכפי שמקובל גם עלי, אלא גם מבחינת הסטיגמה הנלווית להרשעה, באשר גרימת חבלה אינה כגרימת מוות.

בגין כל אלה, יוחסו לעורר עבירות של גרם מוות ברשלנות, הפקרה אחרי פגיעה, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ברשלנות, סיכון חיי אדם וגרימת נזק לאדם, הפרת חובת פוליסת ביטוח לרכב, עקיפה, וכן עבירות של שבוש מהלכי משפט ושינוי זהות של רכב.

בנוסף, ארוע התאונה עצמו תועד במצלמות אבטחה שהיו באיזור, וכן ניצפה על ידי עדי ראיה.

בא כוח העורר הציג החלטה אחרת של המותב שדן בעיניינו של העורר בבית המשפט המחוזי, בגדרה שוחרר בתנאים נאשם שיוחסה לו עבירת הריגה לאחר שנהג מבלי שהוסמך לנהוג ובהיותו כבד ראיה, ואשר אף נימלט ממקום התאונה וניסה לטשטש את סימניה על הרכב בו נהג (מ"ת (חי') 214-05-09 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם, 17.6.2009)).

אלא שמעיון בהחלטה זו עולה, כי אין הנידון דומה לראיה, שכן שם היה מדובר במי שנהג בפסילה, כשהוא שיכור, לאחר שזייף רישיון נהיגה והתחזה לאחר, כשבעברו 30 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה ומאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.

...

לסיכום, איני סבור שמדובר במקרה שבו כבר בשלב זה ניתן היה להגיע למסקנה ששום חלופה לא תוכל להימצא ראויה.

יתכן שזו תהיה המסקנה בסופו של יום, אך לטעמי תחילה יש להורות על קבלת תסקיר מעצר.

הערר מתקבל במובן זה שאני מורה לשירות המבחן להכין תסקיר מעצר בעניינו של העורר.

העונש שהושת על המערער בגין עבירות אלה כולל 7 שנות מאסר לריצוי בפועל; 12 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור בתוך 3 שנים מיום שיחרורו מן הכלא אחת העבירות בהן הורשע; פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 15 שנים; וכן פיצוי כספי לנפגעי העבירה, בהתאם לחלוקה פנימית שנקבעה על ידי בית המשפט, בסך כולל של 120,000 ש"ח. בעירעור שלפנינו מלין המערער על הרשעתו בעבירת הריגה בנסיבות של קלות דעת כאמור ובעבירה של חבלה חמורה – מבלי לתקוף את הרשעתו בעבירה של נהיגה בשיכרות.

עיקר טענתו היה זה: הוא חצה את הצומת ברכבו באור ירוק, ולא באור אדום; מיטל היתה זאת שהסיעה את רכבה אל תוך הצומת באור אדום, תוך עקיפת הרכבים שעמדו ברמזור בנגוד לחוקי התנועה; התאונה ותוצאותיה נובעות איפוא מנהיגתה הרשלנית של מיטל ואין להטיל עליו בגינן אחריות פלילית.

מומחה זה (להלן: וייס) תיעד את זירת התאונה, צילם את סביבתה, תיחקר את הנהגים שהיו מעורבים בתאונה – את מיטל ואת המערער – שוחח עם קרן, וכן העתיק את סירטון האבטחה, שהזכרתיו לעיל, ממצלמת האבטחה אשר פעלה בסמיכות לזירה בבניין של חברת "טבע" (להלן: הסירטון).

סוף דבר מהטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה את העירעור שלפנינו על כל חלקיו, בכפוף להחלפתו של סעיף 298 לחוק העונשין, כסעיף ההרשעה בגרימת מותה של נופר רווח ז"ל, בסעיף 301ג לחוק.

...

סוף דבר: הרשעת המערער בגרימת מוות בקלות דעת ובעבירות נוספות בהן הוא נמצא אשם עומדת על יסודות איתנים.

סבורני אפוא כי עלינו לדחות גם את ערעורו של המערער על העונש שהושת עליו.

סוף דבר מהטעמים שמניתי לעיל, הנני מציע לחבריי כי נדחה את הערעור שלפנינו על כל חלקיו, בכפוף להחלפתו של סעיף 298 לחוק העונשין, כסעיף ההרשעה בגרימת מותה של נופר רווח ז"ל, בסעיף 301ג לחוק.