הריגה ברשלנות עקב משחק באקדח משטרתי

בהתייחסה לאחריות המדינה, אומרת השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: "מהות השרות המשטרתי – בגדרה שוטר הוא בשירות המישטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה – מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו לטול עמו בחופשתו, נימסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהירשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. 'אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה', כדברי השופט יעקב טירקל, בהתייחסו לנזק שניגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה" ((עניין מזאוי, עמ' 229).

במקרה דנן, בדומה למקרים אלה, ובשונה מעניין מזאוי ומעניין מירו, סוהיל השתמש בנשק לצרכי משחק והתרברבות אישית.

במצב הדברים הרגיל, מקום בו העובד הורשע בעבירה טכנית במהותה, או בעבירה של רשלנות עקב ביצוע לא נאות של העבודה, לא נראה בכך אינדקאציה לחריגה של העובד מהתפקיד הרגיל של עבודתו והכרוך בה. כך, בעיניין מירו, זוכה השוטר מעבירת רשלנות ופזיזות בנשק שיוחסה לו. דומה כי הזיכוי של השוטר בפלילי, הקל על בית המשפט לראות את מחדלו הרשלני של השוטר, כמחדל שנעשה במסגרת תפקידו הרגיל, ועל כן חויבה המדינה מכוח אחריותה השילוחית.

ייתכנו מקרים בהם העובד יורשע בגרם מוות ברשלנות והמדינה תופטר מאחריותה (כפי שארע בעיניין עקאב), ומקרים אחרים בהם תוטל אחריות שילוחית על המדינה, על אף שהעובד הורשע בעבירה של הריגה (לדוגמה, עובד שגרם בתאונת דרכים למותו של אדם, תוך שהוא נוהג ברכב במסגרת עבודתו ולצרכי עבודתו).

...

הטענה להתרשלות ישירה של המדינה, מן הטעם שלא הדריכה כראוי את המשיב בשימוש בנשק, דינה להידחות.

בהתייחסה לאחריות המדינה, אומרת השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: "מהות השירות המשטרתי – בגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה – מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו לטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. 'אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה', כדברי השופט יעקב טירקל, בהתייחסו לנזק שנגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה" ((עניין מזאוי, עמ' 229).

שאם לא כן, נמצאת מטיל על המדינה אחריות מוחלטת, עניין למחוקק לענות בו. סוף דבר, שאנו דוחים את הערעור כנגד האח והאב (משיבים 2-3) וכנגד המדינה (המשיבה 4).

עוד נקבע, כי יש להעדיף את גרסת המערער בחקירת המישטרה כי הוא שכח לבדוק את האקדח – לפני הירי הקטלני – ולוודא כי הוא אינו טעון במחסנית.

בפרשת מירו נדונה, בין היתר, שאלת המודעות הנדרשת לעבירת ההריגה, בהקשר של משחק בכלי נשק: "גם כשאנחנו אומרים שהוא (הנאשם – י"א) צריך להיות מודע 'לכל רכיבי היסוד העובדתי שבעבירה', אין זאת אומרת שהוא צריך לדעת שיש מחסנית באקדח. די בכך שהוא יודע שהאקדח כלי מסוכן, שיש כללי זהירות שצריך לנהוג לפיהם כדי לנטרל סכנה זו ושהוא לא נקט כללים אלו אף על פי שהוא יודע שאי נקיטת אמצעי זהירות יכולה להיות קטלנית" (פרשת מירו, בעמ' 154).

באותו עניין נאמר ע"י השופטת א' פרוקצ'יה, כי: "קיים איסור מוחלט על משחק בנשק, בין לשעשוע עצמי ובין עם וכלפי חברים. סטיה מאיסור זה מחייבת עמדה עונשית מחמירה כדי להגן על חיי אדם וביטחון הציבור. ואם כך הדבר לגבי שימוש או אחזקה רשלנית בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס למשחק אסור בנשק. ואם כך הדבר ביחס לאזרחים המחזיקים בנשק, על אחת כמה וכמה כך הוא ביחס לאנשים המשתייכים למערכות הביטחון שהנשק הופקד בידיהם לצורך מילוי תפקידם". המערער לא השתייך ל"מערכת הביטחון", אולם האקדח הופקד בידו לצורך מילוי תפקיד אבטחה במסגרת החברה בה הועסק.

...

מסקנתו זו של בית המשפט קמא אכן מתבקשת בנסיבות העניין והדברים, ועל כן דין הערעור על הכרעת הדין להדחות.

עונש זה מאזן כראוי בין חומרתה הרבה של העבירה בה הורשע המערער לבין נסיבותיו האישיות, ולא מצאנו מקום להקל עם המערער מעבר לכך.

לאור זאת, אציע לחברי למותב כי נדחה הערעור על כל חלקיו.

בפרשה אחרת נימסר אקדח לאדם והמוסר התרשל בפקוח עליו.

עוד אפנה לפסיקה עדכנית בה נידונה סוגיית האחריות השילוחית של המדינה למעשהו של חייל המשתמש בנשק הניתן לו: ע"א 8027/14 ג'ין אלין שורוש נ' סוהיל בן כמאל שליאן שם דובר על חייל בשירות סדיר שיצא לחופשה והשתמש בנשק בביתו לצרכי משחק והתרברבות אישית, מבלי להוציא את המחסנית שטען יום קודם והרג את חברו.

בשלהי פסק דין זה ורק מאחר שהתובעים היתעקשו להרחיב בעיניין,מצאתי לציין כי מבלי לפגוע בזכות שהיתה לתובעים להגיש ערר על סגירת תיק החקירה (ובצד האמור בסעיף 4 לעיל, על כי רשלנות המישטרה בחקירתה לאחר מות המנוח, גם אם הייתה מוכחת, לא רלוואנטיות לקביעת הרשלנות בגין עצם מות המנוח),מצאתי כי לא הוכח שהמשטרה התרשלה בחקירת הארוע.

...

הדברים סוכמו יפה בת"א 97 / 3055 עיזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל ו-11 אח' נ. מדינת ישראל, משרד הביטחון מפי כב' השופט יצחק עמית: באותו מקרה מתה המנוחה כתוצאה מהתפוצצות רימוני יד צהליים (כאמור, במקרה שבפנינו אפילו לא הוכח שמדובר היה בנשק צהלי, אם כי, אין חולק, שנשק מסוג זה נמצא בשימוש צהל): "מכאן, כי הזיקה היחידה של המדינה לאירוע היא, שהרימונים שהתפוצצו הם מתוצרת תע"ש ובשימוש צה"ל. הטלת אחריות על המדינה, במצב דברים זה, פירושו הטלת אחריות כמעט מוחלטת על המדינה, כל אימת שאמל"ח צה"לי גורם נזק. תוצאה זו, אני מתקשה לקבל, ואנמק להלן את מסקנתי.... לצורך דיוננו, אני נכון להניח כי הנתבעת יכולה הייתה לצפות כי אמצעי לחימה של צה"ל עלול לגרום לנזק עקב שימוש לא מורשה או בניגוד להוראות ולנוהלים.... הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מלחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נמסרו לו. קשה להלום תוצאה זו...".(הדגשה שלי ר.א) ביה"מ הביא שם את דברי כבוד השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי , בעמ' 78-77 לעניין אי-התאמתו של קריטריון הרשלנות לסיטואציות מעין אלו : "דוגמה מוחשית מימינו יכולה לעלות בהקשר לשאלה אם יש להציב שוטרים לאורכם של רחובות ובתוככי כל שכונה כדי למנוע מעשי פיגוע של חבלנים, סכינאים, או שמא ההוצאה הכרוכה בכך בלתי סבירה מבחינה ציבורית. בסיטואציות שבהן מדובר, דבר זה אינו אפשרי לא רק משום הקושי הטכני בחישוב, אלא משום שנדרשת הכרעה בדבר ערכן היחסי של פעילויות, של מדיניות אלטרנטיבית ושל רמת הסיכון שעל הציבור לעמוד בו. החלטות מעין אלו אינן מתאימות לבדיקה בקריטריון של רשלנות". וממשיך כב' השופט עמית שם: "שיקולי המדיניות הראויים במקרה שלפנינו, אינם שיקולים כלכליים גרדא, אלא שיקולים נרחבים שבבסיסם המשמעת שצה"ל דורש מחייליו והאמון שצה"ל רוחש לחייליו, כמו גם היעדר אפשרות ממשית לפקח על כל נושא נשק בצבא, במיוחד לא בתקופת לחימה. למסקנה דומה, הגיע כבוד השופט מ' בן דוד בת"א (נצ') 911/87 [15] בבית-המשפט המחוזי בנצרת, בו נדחתה תביעתו של תושב בוקעתה ברמת הגולן, שנפצע בידו מחפץ שהתפוצץ: "אין כל דין או הלכה משפטית המטילים חובה או אחריות על המדינה בכל מקרה בו חפץ צה"לי מסב נזק... עדיין יש צורך להוכיח, בין באופן פוזיטיבי, בין בדרך של אלימנציה ובין אגב הסתייעות בכללי ההיגיון, כי הייתה מצידה של המדינה ואנשיה רשלנות... כל מסקנה אחרת תגרור אחריה הטלת אחריות מוחלטת של המדינה, סמכות השמורה למחוקק". (הדגשות שלי ר.א).

טענות התובעים לגבי קצב וסדר התקדמות החקירה, הינן טענות שאינן רלוונטיות כאמור להליך שבפני ואולם בכל מקרה, לא שוכנעתי כי בשלב סגירת התיק ניתן היה להגיע לממצא בדבר זהות היורה: מחמוד שרקיה אישר בחקירתו במשטרה, כי היריות בחתונת בנו מוראד היו מכיוון מזרח, היינו מכיוון ביתו של אחיו, איברהים ז"ל: "בזמן המסיבה אני שמעתי יריות קרובות מאוד מכיוון הבתים.." אך מיד לאחר מכן, לא ידע להשיב היכן בדיוק היה הירי (עמ' 1 שורות 16-14).

לאור כל האמור,אני מורה על דחיית התביעה.

במה מדובר? ברצח, הריגה, גרימת מוות ברשלנות? מה התזה שלכם? התזה היא שהוא היה מעורב בגרימת מותו של המנוח.

באיזו צורה? יש הבדל עצום אם מדובר במצב שהם שיחקו באקדח ונפלט כדור, או שהוא רב איתו, והביא אקדח וירה לו בראש.

מה הבעיה לבוא להגיד את זה? <#11#> החלטה נציג המישטרה השיב כי החשוד מסר שהעלים אקדח, שהיה מעורב בארוע ירי, ולטעמי, בשלב זה, תשובתו מספקת, ואין מקום לקבל פרטים נוספים בנוגע לסוגיה זו. <#12#> ניתנה והודעה היום י"א תשרי תשע"ג, 27/09/2012 במעמד הנוכחים.

...

מה התוצאה? מונח לפני ביהמ"ש. <#5#> החלטה לנוכח נימוקי החלטתי הקודמת והעובדה שהנסיבות טרם הובררו עד תום, אני מתירה שלא להשיב.

לצערנו, למרות שבסופו של דבר, באופן מצטבר, המאשימה קיבלה די והותר ימי מעצר, עינינו רואות שאין התקדמות של ממש כי אין לאן להתקדם.

בשקלול הדברים, ובשים לב לכך שהובאה גם בקשה לבדיקה פסיכיאטרית, אני מורה על הארכת מעצרו של החשוד עד ליום 3.10.12 שעה 16:00.

אני מורה לשב"ס להעביר את החשוד לבדיקה פסיכיאטרית ראשונית, שלא בתנאי אשפוז, לפסיכיאטר המחוזי, וזאת בתוך 24 שעות.

ולא חשבת לפרוק את האקדח מהכדור אם הוא היה שם?" והשיב "אני לא חשבתי שזה מסוכן אני לא ידעתי את חומרת הנשק הזה. אני חשבתי שזה מסוגל רק לפצוע ולא להרוג. אם הייתי יודע לא הייתי נותן לבן שלי לשחק בו ולא לאנשים אחרים". בהקשר זה נאמר לנאשם "אתה בעצמך קורא לזה עט של מרגלים אתה מבין שזה לא משחק ילדים וזה יכול לפגוע?", והנאשם השיב "אני לא ידעתי שזה יכול להרוג. חשבתי שזה יכול רק לפצוע", ובהמשך: "אני לא ידעתי שזה יכול להרוג אם זה יכול להרוג לא הייתי נותן לבן שלי לשחק עם זה". עוד נישאל הנאשם "וגם אם זה רק יכול לפצוע אתה חושב שזה לא היה מסוכן לתת לבן שלך לשחק עם אקדח כזה?", והשיב: "זה נורא אתה צודק" ובהמשך נישאל "...

אם אקבע, כי לא היה מודע לסיכון הטמון בעט אקדח ולאפשרות קרות התוצאה ונכשל באופן בלתי סביר בהשגת המידע או בהסקת המסקנות ויישומן, אזי דינו להרשעה בגרימת מוות בהתרשלות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

באשר לטענת ב"כ התובע, כי יש להעדיף את עדותו של נרי צוקרמן במישטרה על פני עדותו בביהמ"ש, הרי שמעיון בהודעת העד (ת/24) עולה, כי הנאשם הראה לנרי כיצד פועל העט אקדח ובלשון העד: "אני זוכר שהוא הפעיל את העט הכוונה לחץ על החלק העליון אבל לא קרה כלום. אני לא ראיתי כדור בפנים בתוך העט...

מציאות החיים מלמדת, כי רבים קיפחו חייהם בשל משחקים בנשק או נשיאתו בשל מחשבה כי אין הנשק טעון או בשל חשיבה מוטעית, כי אין כל סיכון במשחק כזה או אחר.

...

לפיכך, אני מרשיע הנאשם בעבירות לפי סעיף 144(א)+(ב) לחוק העונשין.

סוף דבר הנאשם מזוכה מעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין וכן מעבירה של שימוש ברכב ללא תעודת ביטוח בת תוקף, לפי סעיף 2 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל – 1970.

הנאשם מורשע בעבירה של גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, בעבירות בנשק, לפי סעיף 144 (א)+(ב) לחוק העונשין ובעבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה.