הרחקה מלשכת עורכי הדין: עבירות אתיות והשלכות מקצועיות

נקבע כי "...אמות המידה המוסריות המצופות מעורך דין, חולשות לא רק על מעשיו ומחדליו בתחום המיקצוע, אלא גם על היתנהגותו בחברה בחיי היום יום, במיוחד ביחס למערערת שביצעה את מעשיה במסגרת תפקידה כחוקרת במשטרת ישראל, הנתפסת בקרב הציבור כמייצגת את שילטון החוק, כמו עורך הדין". במכלול האמור, נקבע, כי טענותיה של המערערת נשמעו והוכרעו על-ידי בית-הדין המחוזי, לאחר שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים, ובין היתר, את מועד ביצוע העבירות, טענתה כי לא ביצעה את העבירות במהלך עבודתה כעורכת-דין ונסיבותיה האישיות.

לשיטתה, מעשי מירמה המבוצעים על-ידי עורכי-דין מחייבים את הרחקתם לצמיתות מלשכת עורכי-הדין, כך שעונשה של המערערת מתון ומקל מאוד ואין עילה להתערב בו. נסיבותיה האישיות אין בהן כדי להכריע את הכף לזכותה והן נסוגות מפני כובד משקל חומרת מעשיה.

בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לישכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין.

בעניינינו, בית-הדין המחוזי שקל את שקולי הענישה הנדרשים בעיניינה של המערערת, תוך היתחשבות בנסיבותיה האישיות ובכלל זה, חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות והעדר עבר רלוואנטי, כל זאת, אל מול חומרת מעשיה והשלכותיהם על האמון שניתן לה מתוקף תפקידה ומעמדה.

...

אכן, לאור חומרת העבירות בנסיבות ביצוען, מקובלת עלי הטענה כי יש יסוד, מעוגן בדין ובפסיקה, לעמדה הגורסת את הרחקתה מלשכת עורכי-הדין לתקופה ממושכת או לצמיתות.

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, באיזון בין שיקולי הענישה בעניינה של המערערת, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי עונשה של המערערת מהווה סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.

העובר עבירה בנסיבות שיש עמן קלון עשוי להיפסל מלהצטרף ללשכת עורכי הדין (סעיף 44 לחוק), ואם היה כבר חבר בלשכה עשוי הוא להיענש בעונש משמעתי, כולל השעיה ואף הרחקה לצמיתות מלשכת עורכי הדין (סעיף 75 וסעיף 68 לחוק).

מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית (ע"פ 236/88 בעמ' 503), עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המיקצוע וגם את האמון שהלקוח, בית המשפט והציבור נותנים בעורך הדין.

על-כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה-המעידה על אופי פגום או על העידר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה-ניתן לראותה כעבירה שיש עימה קלון.

עיינו בפסקי-דין אלו ומצאנו, כי על-פי רוב המדובר בעורכי-דין שעברו עבירות חמורות יותר ובעלות השלכה ישירה יותר על התיפקוד כעורך-דין (מירמה, זיופים וכו'), או שהמדובר באדם שבעברו עבירות משמעתיות נוספות.

...

עמד על כך הנשיא שמגר, בציינו: "הדין המשמעתי, הנערך לפי חוקים שונים בעקבות הרשעה בפלילים, עניינו בהסקת המסקנה, מה ההשלכה, אם בכלל, אשר יש להרשעה על עסוקו של הנדון ועל תפקודו המקצועי...

עיינו בפסקי-דין אלו ומצאנו, כי על-פי רוב המדובר בעורכי-דין שעברו עבירות חמורות יותר ובעלות השלכה ישירה יותר על התפקוד כעורך-דין (מרמה, זיופים וכו'), או שהמדובר באדם שבעברו עבירות משמעתיות נוספות.

מצד שני, לא מצאנו מקום להקל בעונשו של המערער-המדובר בעונש מתאים, ההולם את נסיבות המקרה.

העבירות בהם המערער הואשם, באישום הראשון, הנם על-פי החיקוקים הבאים, כפי שפורטו בעמ' 9 לקובלנה: סעיפים 53, 54, 55, 61(1), 61(2), 61(3) לחוק לישכת עורכי-הדין תשכ"א-1961 (להלן גם – "החוק"); כללים 2, 24, 26, 32, 33 ו-34 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן גם – "הכללים" או "כללי האתיקה"); כלל 3 לכללי לישכת עורכי הדין (פירסומת), תשס"א-2000.

ודאי וודאי ישנה השלכה ונפקות אם נאמרה במסגרת 'מעגלי המיקצוע' או נאמרה במסגרת שאינה שייכת ואינה קשורה לעבודתו המקצועית של עורך הדין (למשל במסגרת חברתית שאינה קשורה לעבודתו)".

יש הרבה מן המשותף, בין עונש הנידוי במשפט העברי, לבין עונש ההשעייה, בדין המשמעתי, הנהוג בלישכת עורכי הדין, ואשר מוטל על עורך דין שעבר עבירה, זאת מאחר ובשני המקרים ניתן לראות בהרחקה מהחברה, בין אם מהחברה ככלל ובין אם הרחקה מחבירות בקבוצה מסויימת, כעונש אשר מטרתו למנוע פגיעה נוספת, בחברים לקבוצה, מצד החוטא.

...

התוצאה סוף דבר, ערעורה של לשכה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בבד"א 58/12 מתקבל, ואילו הערעור של המערער כנגד ההרשעה והכרעת הדין - נדחה.

כמו כן, אני מורה על חיובו של המערער, בתשלום הוצאות ללשכה, כדלקמן: סך של 4,000 ₪ כפי שפסק בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר יוחזר על כנו.

סכום של 5,000 ₪ הוצאות משפט, בהליכים בבית משפט זה. בסך הכול ישלם המערער ללשכה, סכום של 10,000 ₪, הוצאות.

במסגרת ההליך בבית הדין המחוזי הורשע המערער בעבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות על פי כללים 40 ו-42 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים") וסעיף 61(2) לחוק לישכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); עבירות של עיכוב כספים שלא כדין, על פי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק; עבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי כלל 2 לכללים וסעיפים 54, 64(1) ו-61(2) לחוק; עבירות של היתנהגות שאינה הולמת את מיקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק; עבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המיקצוע, עבירה על פי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק.

ערעורה של הלישכה מופנה כנגד קולת העונש והיא עותרת להעמיד אותו על הרחקה לצמיתות מהלישכה או לחלופין לתקופה משמעותית.

לטענתה, בנגוד לקביעתם של בית הדין הארצי ובית הדין הארצי , למערער הייתה כוונת מירמה וגניבה ולכך צריכה להיות השלכה על חומרת העבירה ועל העונש הנגזר ממנה.

...

בסופו של דבר נקבע באותה חוות הדעת של עו"ד פנחס, בהינתן אותה נקודת ייחוס, עונש השעיה בפועל של 21 חודשים לצד השעיה על תנאי , עונש שאומץ גם ע"י בית הדין הארצי .

יוטעם, כי בית הדין הארצי שב ובחן באופן עצמאי את טיעוני הצדדים כולל המסמכים הרפואיים הנוספים שהגיש המערער והגיע למסקנה כי בשקלול הנתונים אין לקבל את עתירת הלשכה להטיל עליו עונש של השעיה לצמיתות או השעיה בפועל לתקופה מממושכת שמשמעו, בהתחשב בגילו המתקדם ובנתוניו האישיים והבריאותיים, השעיה לצמיתות.

סוף דבר שני הערעורים נדחים.