אין חולק כי במסגרת הרשימה לביטוח (מיפרט) של הפוליסה, נקבע, בין היתר תנאי הרלוואנטי לענייננו כדלקמן:
"תנאי לכסוי בגין ניזקי גניבה ו/או פריצה ו/או נזק בזדון תוך כדי גניבה ופריצה הוא כי מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון הרשומים, מטה המופעלים כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב..."
כבר בשלב זה הנני מוצאת לציין כי הנתבעות לא העלו כל טענה לעצם שאלת הנזק (ואעמוד על כך בהמשך) ועל כן הנני למדה כי אין מחלוקת בין הצדדים לעצם שאלת שווי הרכב.
יתרה מכך, טענת התובע ולפיה ביקש הגנב לגנוב פריטים אחרים ברכב ומשכך, ערך חפוש ברכב, אינה מתיישבת עם כניסתו של הגנב לתוך הרכב וישיבה במושב הנהג שכן, לו היתה לגנב כוונה לגנוב פריטים מהרכב הרי שהיה רוכן לכיוון ותו לא. לאור האמור, גרסת התובעים אינה מתיישבת לדידי עם הראיות כפי שהוצגו, עם מבחן השכל הישר ועם שורת ההיגיון.
זאת ועוד, ההנחיה מפרשת את המינוח "מאויש" באופן מרחיב ולטובת המובטח, כדלהלן: "באותם מקרים בהם המבוטח לא נמצא בתוך הרכב גופו, אלא הוא מצוי לצדו ומתקיים "קשר עין" ושליטה, אזי הוא אינו נידרש להפעיל את אמצעי המיגון.
בכל אותם מקרים נידרש בית המשפט לבחון האם ירידה מהרכב והותרתו במצב המתואר, נחשבה לעניין הוראת הפוליסה למצב שבו הרכב "מאויש", או שמא הן בגדר מצב שבו "אינו מאויש".
להלן, אסקור הפסיקה הרלוואנטיות וזאת, על מנת לבחון את הכללים, כפי שנקבעו על ידי בתי המשפט עת נדרשו לבחינת שאלה זו.
בהקשר זה, בע"א (מחוזי- ת"א) 156/96 אשר חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ (25/9/1997), נדון מקרה בו מבוטח נסע לפגישת עסקים עם סוחר מקומי בתוככי העיר עזה, ובעודו משוחח עם הסוחר במרחק של כשני מטרים מרכבו, כשזה נותר מותנע ומפתחותיו בתוך מתג ההתנעה, נגנב הרכב על ידי אלמוני.
לעניין זה העיר בית המשפט, כי "ניסיון החיים מוכיח כי פעמים רבות אנשים מותירים את רכבם כשהוא ממונע ופתוח מסיבות שונות ולגיטימיות, ביניהם לצורך המשך פעילות המזגן ... שימושים שונים במצבר דוגמאת אורות, רדיו, מכשירים חשמליים המחוברים למצת וכד', ולעיתים מתוך רצון לחסוך בכיבוי והדלקה מיותרים של המנוע". על כן נראה, כי גם סיבת השארת הרכב מונע, עשויה לסייע בעת בחינת מבחן השליטה הנזכר.
...
כפועל יוצא מהאמור הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2 ובהתאם נדחית בזאת אף ההודעה לצד שלישי אשר הוגשה כנגד הנתבעת בעילה זו.
סוף דבר ;
לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 71,073 ₪ (שווי הרכב בניכוי השתתפות עצמית ואשם תורם בשיעור 40%) בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד האירוע ועד למועד התשלום בפועל.
משנדחתה התביעה כנגד הנתבע 2, הנני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 2 בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.
לאחר ששקלתי החלטתי שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הודעת צד ג'.
