הרחבת התיישנות בתביעות אזרחיות עבירות מין

קיימת פסיקה וספרות ענפה העוסקת בגורמים הפנימיים והחיצוניים אשר מקשים על נפגע העבירה לעבד את הפגיעה, לחשוף את הסוד בפני אחרים ולהביא את ריבו אל בית המשפט (ראו, בין היתר, בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 116 (2004); אלי זומר ושרונה שוורצברג "חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות היתעללות מינית בילדות" הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות 93-82 (צביה זליגמן וזהבה סולומון עורכות, 2004); יפעת ביטון "תולדות הניתוח הפמיניסטי של דיני הנזיקין: חשיפתם, שינויים, הרחבתם" המשפט טז 53, 87-85 (2011); לימור עציוני גילוי עריות – ההיבט המשפטי של התופעה מנקודת מבטן של נשים בגירות קרבנות בילדות 332-319 (2009)).

ניתן לדלות חלק מן הטעמים אשר הובילו את המחוקק להשעות את מרוץ ההתיישנות, מתוך הצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 4) (היתיישנות תביעה בשל עבירת מין או היתעללות), התשס"ז-2007, ה"ח הכנסת 139 (להלן: הצעת תיקון מס' 4): "(1) הניסיון מלמד שמיעוט בלבד מקרב נפגעי עבירות מין והיתעללות המוערך ב-10% עד 20%, חושף את דבר הפגיעה בו. רק חלק קטן מאלה פונה לרשויות אכיפת החוק, ומעטים עוד יותר פונים לתבוע את זכויותיהם בהליך אזרחי. כל אלה נעשים, על פי רוב, זמן רב לאחר הפגיעה, בייחוד אם התרחשה כשהנפגע היה קטין.

...

נטען כי אותם רציונלים שהנחו את בית המשפט בעניין פלונית, עת קבע כי סעיף 18א לחוק אינו חל על רשויות המדינה, תקפים ורלוונטיים באותה מידה בכל הנוגע לתאגידים, ובוודאי לגופים סטטוטוריים אשר הוקמו מכוח חוק, כמו מד"א. המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה ולהשאיר על כנה את החלטת בית משפט קמא.

עוד ציינתי כי הסעיף עוסק במעשה או מחדל שנוצר על ידי גורם במעגל הפנימי של הגורם המזהם, "ולא כך מחדל שנמצא במעגל החיצוני של גורם הזיהום, בבחינת מחדל עקיף הבא לידי ביטוי בהעדר פיקוח, אכיפה או הסדרה (רגולציה) מצד הרשות המינהלית". משהגענו למסקנה כי בעניין פלונית בית המשפט לא התיימר להבחין בין מעסיק שהוא המדינה או אחת מרשויות המדינה לבין מעסיק אחר, די בכך כדי לקבל את הערעור.

זה הסעיף שהפרתו מיוחסת למד"א בכתב התביעה, והמחוקק הבהיר במפורש כי סעיף 18א לחוק ההתיישנות לא יחול על תביעה המוגשת בעילה זו. סיכום לשון החוק; ההיסטוריה החקיקתית שלו: דברי ההסבר של הצעת החוק; פרוטוקול דיוני וועדת חוק, חוקה ומשפט; סביבתו של סעיף 18א לחוק; והשיקולים שצוינו על-ידי בית משפט זה בעניין פלונית - כל אלה מביאים למסקנה כי כוחה של הלכת פלונית יפה גם לענייננו, ואין להחיל את הסדר הארכת תקופת ההתיישנות על צדדים אשר אינם נמנים על המעגל הפנימי של הפגיעה המינית.

לאחר שחזרתי ועיינתי בנושא – ובהמשך להערותי בע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה (16.4.2015) (להלן: ע"א 2805/13) – אני סבורה כי המונח "פוגע" אכן אינו מוגבל, לפי פרשנותו הנכונה, למי שביצע את עבירת המין בעצמו (במובן הפיזי), אלא נועד לחול גם במצבים של שיתוף פעולה בידיעה ובמתכוון.

עוד נטען כי תביעתה של מ' לא היתיישנה, בין היתר מכיוון שמ' "לקתה בהפרעה פוסט טראומתית בצורה כזו או אחרת המוכרת ברפואה אצל נפגעות עבירות מין". מ' טענה נגד קבילות מיסמכי "תכנית הנאנסות" ומכל מקום לשיטתה אין קשר בין התכנית לבין הגשת תלונתה.

בע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986) ננקט ניסוח מרחיב יותר, לפיו: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים". ברוח דברים אלה, אינני שולל כי הטוען לכך שהגשת תלונה במישטרה, ובפרט תלונה על עבירת מין, נעשתה בכזב ובזדון – יידרש לעמוד ברף ראייתי גבוה במיוחד (השוו: ע"א (מחוזי ת"א) 3006/07 א.פ. נ' מ.נ.ב.ס. (15.12.2011)).

...

על יסוד האמור לעיל, הנני תמים דעים עם קביעתו של חברי, כי "הוכח באופן פוזיטיבי כי גרסאותיהן של המתלוננות חסרות יסוד", דבר שהיה כמובן בידיעתן, ולפיכך יש לדחות את הערעור בנוגע לתביעה שכנגד אשר הוגשה על ידי אורי, גם אם לא מטעמיו של בית משפט קמא.

מקובלת עליי גם הגישה, לפיה נגישות רחבה מידי להגשת תביעות לשון הרע, עשויה להביא לשימוש לרעה בתביעות מעין אלה, תוך ניצולו של הליך זה לצורכי הרתעה והפחדה של מתלוננות בכוח ובפועל.

שאלת תום ליבן של המתלוננות – בהמשך למסקנה, לפיה מדובר בתלונות כוזבות, דבר שמן הסתם היה בידיעתן של המתלוננות, אין הן זכאיות לחסות תחת אחת או יותר מההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

כן נטען, כי לפרק הזמן אשר חלף בין היתרחשות הארוע הנזיקי לבין גרימת הנזק לנפגע המישני נודעת חשיבות מכרעת, כפי שגם נקבע בעיניין אלסוחה, וכי קבלת הטענה שכל אימת שתוקף מבקש להסתיר את מעשיו לא קמה צפיות, אינה מתיישבת עם דיני ההתיישנות, ומשמעותה היא שעד אשר יתגלו פרטי הארוע לכל אחד מן הנפגעים הפוטנציאליים, לא תיתיישן התביעה.

בדיון בפנינו הדגישה באת כוח המערערת, כי כאשר מדובר בעבירות מין בקטינים, קיים פער בין קרות הארוע לחשיפתו, ויש לשקול את הרחבת האפשרות לפצוי.

כנגזרת מכך השיקולים להטלת אחריות ולהיקפה שונים גם הם (ראו לשלמות התמונה לעניין ההתמודדות במישור הפלילי ובמישור האזרחי עם עבירות מין בקטינים ולעניין האפשרות להסדר היתיישנות שונה מהרגיל לנוכח מאפייניהן הייחודיים בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111 (2004)).

...

אף דרישה זו זכתה לפירוש גמיש; נקבע שאין לשלול את האפשרות כי נזק התהוה הרחק מזירת האירוע, בחלוף זמן, או כתוצאה מחשיפה מתמשכת, להבדיל מהלם מיידי: "להבדיל מאמות המידה שאומצו בארצות אחרות, אינני רואה לקדם את ההבחנה בין נזק שנגרם על אתר, כתוצאתו המיידית של הלם הפגיעה העיקרית, לבין פגיעות הבאות בשלב מאוחר יותר. ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה...הקובע צריך להיות רצינותה של הפגיעה שבעטיה נשללת יכולת הנפגע להתמודד עם הלחץ הנפשי. יכול שהפגיעה הרצינית תנבע מהלם הצפייה המיידית, ויכול שפגיעה רצינית עוד יותר תיווצר כתוצאה מן הצפייה הנמשכת בילד גוסס המתעוות בסבלו. מבחן ההלם המיידי נראה לי במידה רבה מלאכותי" (עניין אלסוחה, עמ' 435 (הנשיא שמגר)).

בנידון דידן, לצערנו, ועם כל ההבנה למצוקתה של המערערת ולקושי הנפשי שהיא חווה, לא נוכל להיעתר למשאלתה.

צר לנו, אך כאמור אין בידינו להיעתר לערעור.

רקע עובדות המקרה פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף ולפיכך הן יובאו כאן בקיצור נמרץ.

במענה לשאלות אלו הכריע השופט י' עמית כי יש לקבל את התביעה שכנגד שהגיש אורי שכן הוכח במידה מספקת של ודאות, ומעל לרף הנידרש בהליך האזרחי, כי מדובר במקרה דנן בעלילת שוא מצד המערערות.

השופטת ד' ברק-ארז הסכימה עם דעת הרוב כי יש לדחות את הערעורים שהגישו המתלוננות על דחיית תביעותיהן, וזאת מן הטעם של היתיישנות התביעות שהגישו.

כל השופטים הסכימו כי כלי המלאכה בהם השתמש בית המשפט קמא לא הלמו את התחום המיוחד והרגיש של נפגעי עבירות מין, והמחלוקת העיקרית ביניהם היתמקדה למעשה בשאלה הראייתית האם קביעותיו של בית המשפט קמא יכולות לעמוד גם כאשר בוחנים את העדויות על פי אמות המידה שעוצבו בפסיקה לבחינת מהימנותם של מתלוננים בעבירות מין.

...

תגובת אורי לבקשת המשיבות 4-2 לדיון נוסף אורי סבר כי יש לדחות את בקשת המשיבות 4-2 לקיום דיון נוסף מן הטעם שבית המשפט לא קבע בפסק הדין מושא הבקשה כל הלכה, וממילא לא הלכה חדשנית או כזו הסותרת הלכות קודמות של בית המשפט העליון.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות לקיום דיון נוסף, בתשובות להן ובפסק הדין מושא הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להורות בעניין זה על קיום דיון נוסף.

סוף דבר – הבקשות לקיום דיון נוסף נדחות.

בהמשך הוא נישאל האם יסכים לקבל טפול בסירוס כימי והשיב: "לא רק שאני מסכים לטפול, אלא אני מבקש ודורש טיפולים כל הזמן. יש הנחיה לכל העובדות הסוציאליות בשב"ס לא לדבר איתי על העבירות המיניות שביצעתי. אני מבקש וחוזר ומבקש שיאפשרו לי לעבור טפול והם לא מסכימים לתת לי. אמרו לי שאני לא מתאים לטפול כזה, בגלל שאני סובל מהפרעות נפשיות קשות. אז אני לא מבין, איך רוצים בדיוק שאני אשתקם?". הארכתי במכוון בציטוטים מתוך הכתבה על מנת להראות כי מגמה זו משתקפת לכל אורכה וכי אין המדובר בקטע אחד בלבד.

סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות אכן קובע תקופת ההתיישנות בת שנתיים לתביעה אזרחית המוגשת על פי חוק זה. הכתבה נושא כתב התביעה פורסמה ביום 22.12.2006.

טענות נוספות שהעלה התובע התובע העלה בכתב תביעתו שלל טענות תוך אזכור חוקים שונים ואלה הובאו לעיל בהרחבה.

...

יש לציין כי אף אם היה נמצא דבר מה בטענותיו של התובע כלפי מי מהנתבעים, אני סבור כי בנסיבות העניין אין הצדקה לפסוק לטובתו פיצוי כלשהו.

לעניין זה יפים הדברים שהובאו בספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, עמ' 417) והפסיקה המובאת שם כדלקמן: "בלשון בית המשפט העליון, בבארו את מטרת התקנה 101: רצונו (של המחוקק) היה שבית המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יכול להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת". סוף דבר סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את התביעה.

התובע ישלם לנתבעים 1 ו-2 המיוצגים על ידי בא כוח משותף הוצאות בסך של 10,000 ₪ ולנתבעת 3 הוצאות בסך של 10,000 ₪.