הקשר בין נכות מוכרת לנכות נגררת

הפגימות שהוכרו הן "כאבים בגב ובצואר עם הקרנה ליד שמאל לאחר תאונת דרכים". ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 28.7.16 קבעה למערער, עובר להליך ההחמרה, נכות יציבה משוקללת בשיעור 9.75%, החל מיום 1.5.16 (15% נכות בגין עמ"ש מתני בנכוי 10% בגין מצב קודם + 5% נכות נוירולוגית, תוך שנקבע כי לא נמצאה מיגבלה בתנועת הצואר המקנה נכות.

הועדה שמעה את תלונות המערער ורשמה אותן כדלקמן: "סובל מהגבלות בתנועות הצואר שמרגיש שהכתפיים תפוסות סובל מהקרנות ליד שמאל עדיין מרגיש שהיד נרדמת לי, התקפים של שיתוק של היד. מאז הניתוח רגל שמאל נגררת הייתי הולך טיפה יותר מהר עכשיו אני הולך עם קב וממש לאט יש לי גרירה של רגל שמאל לא מתיישרת לי". עוד הקשיבה הועדה לדברי ב"כ המערער שנרשמו מפיו בזו הלשון: "הערר הוא פחות על עניין הרפואי כי לא התייחסה לבדיקה הרפואית וקבעה בגין קש"ב לבין המצב הרפואי בצואר לבין התאונה. אני טוען שזו חריגה מסמכות של הועדה הרפואית מכמה טענות. מבקש שהועדה תתייחס לנימוקי הערר לכל סעיפי הערר.

מפרוטוקול הועדה עולה, כי הועדה הקשיבה לתלונות המערער ולדברי בא כוחו, עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה ופרטה את מימצאי הבדיקות והצילומים בסעיף 6 לפרוטוקול, ערכה למערער בדיקה קלינית בה נמצא, בין היתר, כי הלורדוזיס הצוארי שמור, בעת שהמערער פשט את חולצתו "ניצפו תנועות מלאות ותקינות של הצואר לכל הכיוונים", זאת בשונה מהבדיקה האקטיבית בה נמצא, כי "כפיפת הצואר מגיעה עד ס"מ מבית החזה, ישור הצואר 70 מעלות סיבוב לצדדים 70 מעלות לכל צד." יש לזכור, כאמור, כי הועדה מושא העירעור דנה בעיניינו של המערער לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, כאשר הקביעה אם חלה החמרה במצבו של המערער, דרגת הנכות והקשר בינן לבין תאונת העבודה המוכרת הן שאלות רפואיות מובהקות, הנמצאות במסגרת שיקול דעתה המקצועי והבלעדי של הועדה.

...

" טענות המשיב דין הערעור להידחות בהעדר הצבעה על פגם משפטי בהחלטת הוועדה וכן מנימוקים נוספים אלה: הוועדה לא פעלה בחריגה מסמכות, עת שללה קשר סיבתי בין השינויים בעמוד השדרה הצווארי לבין האירוע התאונתי המוכר; סמכות זו מעוגנת בסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, המסמיך את הוועדה לפסוק בשאלת הנכות והקשר בינה לבין הפגיעה בעבודה.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מצאתי, כי דין הערעור להידחות, כפי שיפרוט להלן.

אין בידי לקבל את הטענה, כי הוועדה פעלה בחוסר סמכות.

סוף דבר בהעדר טעות משפטית בהחלטת הוועדה - הערעור נדחה.

במישור של הנכות הרפואית, צרפה הנתבעת 4 חוות דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, אשר לאחר בדיקת התובע קבע כי לתובע לכל היותר נכות רפואית צמיתה בגין הגבלה קלה מאוד של תנועות הגב לאחר פריצת דיסק, נכות צמיתה בשיעור 5% בלבד (וללא נכות נוירולוגית בגין פגיעה בעצב הסכיאטי), כאשר לדעת ד"ר קליגמן, אין קשר סיבתי בין העבודה ותנאי העבודה לנכות הנ"ל, לאור מימצאי בדיקת הדימות אשר העידו על קיומם של שינויים נווניים רבים.

פרופ' וולפין קיבל חלק מהמלצות ד"ר קליגמן, וציין בהחלט אין קשר בין השינויים הניוניים המודגמים בבדיקת ה CT שנערכו 3 חודשים לאחר התאונה הראשונה, ובהיתחשב גם בעברו הרפואי של התובע, קבע כי למערער נכות צמיתה הקשורה בתאונה, בשיעור 6.66% בגין הגבלה קלה בתנועות הגב, וכן קבע כי ככל שישנו נזק עיצבי, אין הוא קשור לתאונות הנזכרות.

לדבריו, העבודה הייתה אספקתם של ארגזי ירקות קלופים, ובמסגרת עבודתו, הוביל מטענים מספקי החברה למחסן החברה, משטחי עץ עמוסים בשקים ("באלות") מלאים בירקות, או דולב פלסטיק גדול, משקל המטען על כל משטח מוטען היה מאות ק"ג (600 ק"ג ומעלה), כאשר המשטחים היו נגררים על ידי התובע לאורך ארגז המשאית באמצעות עגלה ידנית להרמת משטחים.

יפים לעניין זה הדברים כפי שנאמרו ע"א 663/88 שלעיל עמ' 229: "נראה, שהיום אין עוד צורך לבחון את שאלת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובדו. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית. קיימים רק הבדלים בין פסקי הדין השונים ביחס לממדיה של אותה חובה וביחס להדגשים בדבר גורמיה השונים. יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים (ראה, לדוגמה: ע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ [פורסם בנבו] [1], בעמ' 32; ע"א 686/77 מקורות חברת מים לישראל בע"מ נ' מרג'י ואח' [פורסם בנבו] [2], בעמ' 371-372; ע"א 477/85 בוארון נ' עריית נתניה ואח' וערעור שכנגד [פורסם בנבו] [3], בעמ' 420, ומראי המקום המופיעים שם)." להלן דבריו בהקשר זה של השופט ד לוין, בע"א 741/83 גוריון ואח' נ' גבריאל וערעור שכנגד, [פורסם בנבו] בעמ' 271: "מחובתו של מעביד להגן על עובדיו מפני סיכונים, המצויים במקום העבודה או בתהליך העבודה. אמנם, אין לידרוש ממנו לנקוט אמצעים כה מרחיקי לכת, שימנעו לחלוטין כל סיכון אפשרי ותיאורטי, שאינו עולה על הדעת, אך בכל זאת עלול להיתהוות. אולם חובה עליו לנקוט אותם האמצעים, שימנעו מהעובד סיכונים אפשריים, ושסביר להניח שללא האמצעים שיינקטו עלולים הסיכונים לגרום לתאונה". באשר לחובת הזהירות הקונקרטית: "נפסק לא אחת כי הטלת אחריות על המעביד בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, תעשה רק במקרים בהם שיטת העבודה שהונהגה על ידי המעביד, היתה כזו אשר לא מנעה מהעובד סיכון בלתי סביר, קרי – "אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80, וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 127).

...

נראה לי אפוא כי שינוי הנוסח בסעיף 69(א) לא שינה את המצב המשפטי כפי שהתגבש בהוראות החוק כפי שפורשו בפסיקה.

מסקנה זו מתבקשת גם מתכליתו של סעיף 69(א) כשהיא עומדת לעצמה.

מסקנתי היא אפוא שלמערערת לא עומדות טענות קיזוז נגד המשיב.

הבקשה מתייחסת לנכות בשיעור 80% שנקבעה בשל מצב לאחר ניתוח לתיקון בקע כלוא, והנכות בשיעור 20% שנקבעה בגין השברים בצלעות.

ויכוח תוכני עם קביעת הוועדה הרפואית או פער בין עמדת מומחה מטעם צד לבין קביעותיה, ודאי שאינם טעמים מוכרים למתן היתר להבאת ראיות לסתור.

אמליץ לצדדים לקנות סיכוניהם במישרין על דרך הסכמה לקביעת נכות בין 10% ל 15% בגין רגישות בבית החזה מימין.

ביחס לבקשה הנוספת שעניינה בקשר הסבתי בין הבקע הכלוא לבין התאונה (כאשר הנכות בשעור 80% נקבעה בשל כל הכרוך בבקע זה וסיבוכיו, והמצב הפוסט ניתוחי לשחרורו) : כעולה מתעודת הסיכום מרמב"ם, במהלך אשפוזה במחלקת כירורגיית חזה, התלוננה התובעת כמה ימים על כאבי בטן.

בעת השיחרור ארע סיבוך, שהצריך כריתת מעי גס ימני, ולאור סיבוכים נגררים נוספים הוחלט על השקה בין איליום למעי הרוחבי.

...

איני מקבל הילך הטיעון שבבקשה, כי מדו"ח הועדה עצמו עולה כי השברים נרפאו באופן שאינו מזכה בנכות, ולכן יש פער בין הקביעה לבין הממצאים, שאינם יכולים לבאר המסקנה.

ומשעה שיש הצדקה ברורה למתן ההיתר על דרך מינוי מומחה אורטופד, לא יהא נכון להגבילו לבחינת השאלה כלום עומדת הנכות על 10% או 20%, שכן יכול ויגרוס למשל, כי נותרה נכות בת 30% או לא נותרה נכות כלל, ואין לאלצו לבחור בין תזות רפואיות שיכול שאף אחת מהן אינה מקובלת עליו, ואינה הולמת ממצאיו.

אני דוחה אפוא הבקשה להבאת ראיות לסתור במה שקשור לנכות שנקבעה בשיעור 80%.

נתוק הנגרר מהגורר מעבר להיותו שימוש מוכר בחוק, הוכר כשימוש ל"מטרה תחבורתית" של הרכב הגורר וזאת מאחר ש"כל פעולה מכוונת והקשורה לבצוע הגרירה על ידי רכב גורר, כגון חיבור הנגרר לגורר, או סיום הגרירה, כגון נתוק הנגרר מן הגורר, נחשבת למטרות תחבורה" (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית – 2005) 59).

התובע טוען לנכות תפקודית בגובה הנכות הרפואית שנקבעה לו. לטענת התובע, הוא סובל מכאבים בלתי פוסקים באצבע הפגועה בפרט במאמצים ובמגע בקצה האצבע.

...

לנוכח האמור, מסקנתי היא שהתובע נפגע במהלך שימוש מוכר – גרירה.

סבורני, אפוא, כי לאור מכלול הראיות שהוצגו ובשקלול טיבה וטבעה של הפגיעה ושיעורה לרבות יכולת ההסתגלות של התובע, הנכות ממנה סובל התובע בעקבות התאונה מכבידה במידה קלה על התנהלותו ומקשה במידה מסוימת על תפקודו בעבודה אך באופן מופחת משיעור נכותו הרפואית.

סיכום הנזק סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסדי שכר בעבר 21,179 ₪ הפסדי השתכרות בעתיד 120,000 ₪ נזק לא ממוני 15,000 ₪ עזרת הזולת והוצאות 5,000 ₪ סה"כ פיצוי 161,179 ₪ ניכוי תגמולי המל"ל 22,650 ₪ - יתרה 138,529 ש"ח סוף דבר סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים בסכום של –138,529 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן החזר אגרה, כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.

...