מומחה בית המשפט קבע כי התובעת סובלת מדלקת כיבית של המעי הדק הסופי, ייתכן על רקע מחלת קרוהן; אלא שתסמיני המחלה (כאבי בטן, נפיחות בבטן ודחיפות ביציאות) הופיעו עוד טרם התאונה.
המומחה התרשם, כי יש קשר בין התאונה והדחק שניגרם לה בעטיה, לרבות התרופות שנטלה לטפול בפגיעות האורתופדיות, ובין הופעת הכיבים, ולפיכך יש לקבוע, כי התאונה החמירה מעט מצב קיים של קרוהן, ולחלופין, כי הדלקת הכיבית התפתחה כתוצאה של התאונה, הדחק והתרופות.
המומחית קבעה, כי התובעת סובלת מתסמונת פוסט-טראומתית חלקית עם תסמינים הסתגלותיים, אך העריכה, כי חלק ניכר מתלונותיה אינו קשור להפרעה הפוסט-טראומתית.
...
אינני סבורה כי במצבה הרפואי והנפשי היתה התובעת מסוגלת לכל עבודה בתקופה זו, ועל כן אני סבורה כי הינה זכאית לפיצוי בגין הפסד שכר מלא בתקופה זו.
מחודש אפריל 2017 לתובעת נכות צמיתה במישור האורתופדי-פלסטי בשיעור 14.5%; אכן, סבורה אני כי הנכות בגין הקרסול הינה מזערית, התובעת אינה צולעת וטווח התנועה הוא בגדר הנורמה; עם זאת, נותרה צלקת מכאיבה, בעלת מרכיב תפקודי; אעמיד איפוא את נכותה האורתופדית התפקודית הצמיתה של התובעת על שיעור 10%.
בנוסף ועד לסוף חודש אוגוסט 2018 לתובעת, כאמור, נכות פנימית זמנית של 10% ונכות נפשית זמנית של 20%; אני סבורה, איפוא, כי בתקופה זו זכאית התובעת לפיצוי על פי נכות זמנית משוקללת של 35% (למעט חודש אחד של הפסד מלא, לאחר הניתוח להוצאת הקיבוע).
מכל האמור לעיל, מצאתי לנכון לפסוק לתובעת בגין ראש נזק סכום גלובלי של 15,000 ₪, עבר ועתיד.
