חוק זה שהנו חוק סוצאלי מובהק, נחקק בעקבות הצעת חוק של עמיר פרץ כחבר כנסת מטעם ועדת העבודה והרווחה, וככל הנראה אין לו אח ורע במדינות אחרות שביצעו הקרנות של חולי גזזת (ראו חוות דעתה של פרופיסור שפרה שוורץ, עמודים 65-58; עינבל מימון-בלאו "זהות אבודה: בין משפט לחברה בקבוצת נפגעי הטיפול בגזזת" מעשי משפט ה 59 (2013)).
על אפשרויות לתחלואה נוספת בשל ההקרנות עמדה גם פרופיסור סדצקי בדיון שנערך בנושא בועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת ביום 21.2.2000 בציינה כי "... הרושם הקליני, ועל זה יעידו כל האנשים שיושבים פה, שיש בעיות שיניים, שיש בעיות של פגיעה בראייה, פגיעה בשמיעה, בעיות נפשיות מאוד קשות. פוריות הוזכרה פה. הנושאים האלה לא נחקרו ואנחנו מנסים לחקור אותם, כולל סרטן השד שאנחנו נמצאים עכשיו בסיום המחקר".
בנגוד לעמדת המדינה מלמדות הראיות שהוצגו כי יש חשיבות רבה להפצת המידע ולהגברת הערנות בקרב אוכלוסיית המטופלים, בין היתר, בהקפדה על קיום בדיקות תקופתיות שגרתיות ובצוע בדיקות מתאימות במקרה שבו מתעורר ולו חשד קל ביותר לתחלואה.
את הצעדים שבהם נקטה המדינה יש לבחון מתוך עמדת מוצא לפיה חובת היידוע אינה פעולה הננקטת רק כדי "לצאת ידי חובה". אין די בדרך שהמדינה הצביעה על פרסומים כלליים בכלי התיקשורת באשר לסיכונים הצפויים למי שעברו טפולי הקרנות נגד גזזת.
...
בעניין פז העלתה המדינה טענה שלא הועלתה קודם לכן בעניין סימה ראובן, ולפיה דין תביעתה של פז להידחות על הסף מחמת מיצוי עילת התביעה וזאת נוכח תביעה שהגישה בגין נזקיה לפי חוק הגזזת.
כפי שציינה חברתי השופטת חיות, באופן הגדרתי, יש מקום להבחין בין שתי קבוצות עיקריות של חולים: אלה שאצלם התגלו בסופו של דבר גידולים או מחלות אחרות שחייבו טיפול ואלה שאצלם לא התגלו תופעות בריאותיות שחייבו טיפול.
גם אם ההימנעות מעריכת בדיקות לא עיכבה את הטיפול שניתן בסופו של דבר ולא סיבכה אותו הרי שאין דומה ניתוח חירום ש"צונח" על אדם "כרעם ביום בהיר" לניתוח שאליו מגיע אדם מתוך מודעות לכך שבגופו מקננת מחלה ושהוא עשוי להידרש לטיפול כירורגי בעתיד.
אולם, בדיעבד, למצער, הנזק שנגרם להם "מתקזז" כנגד הטובה שצמחה להם מכך בסופו של דבר (ראו והשוו: אריאל פורת נזיקין 269 (2013)).
