הקפאת זכויות פנסיוניות למשרתי קבע בצה"ל

ביום 31.10.1990 נחתמו שני הסכמים: (1) הסכם בין המדינה, חברת תע"ש, מבטחים וההסתדרות, בנושא זכויות הפנסיה של עובדי המדינה המועברים לחברת תע"ש, המכונה גם "הסכם א'". בפרק ג' להסכם א' נקבע "מסלול רציפות זכויות" ולפי סעיף 7 להסכם א', "בנוסף לאמור בהסכמי הרציפות, המדינה תשתתף בתשלומי גמלאות שתשלם הקרן לעובדים מועברים אשר יפרשו לגימלאות...", בנסיבות המפורטות בהסכם, ובכלל זה פרישה מוקדמת לגימלאות בהגיעו של העובד לגיל 55 שנים אם אורך שרותו במדינה ובחברה ביחד יהיה 25 שנים פחות, תוך זכאות לקבל את הפנסיה בהגיע העובד לגיל 60.

" (2) ביום 31.10.1990 נחתם הסכם נוסף, בין תע"ש בע"מ, ההסתדרות ומבטחים, המסדיר את זכויות עובדי המדינה המועברים אצל מבטחים, וזה כונה "הסכם ג'". כל התובעים פרשו מעבודתם בתע"ש במהלך שנת 2000, טרם שהגיעו לגיל הפרישה החוקי, בהתאם להוראות הסכם קבוצי מיום 2.1.2000, שנחתם בין תע"ש בע"מ, ההסתדרות והארגון הארצי של עובדי התעשייה הצבאית בע"מ, שקבע, בין היתר, צימצום במצבת העובדים, בהליך פרישה מוסכם.

לעומת זאת, משעה שהעובד יממש את זכותו ויפרוש בפרישה מוקדמת, אזי חל סעיף 7 להסכם ולפיו העובד יהיה זכאי לקבל פנסיה בהגיעו לגיל 60 "עפ"י משכורתו הקובעת האחרונה ערב הפסקת עבודתו בחברה כשהיא צמודה למדד המחירים לצרכן". גל חזרה על הסבר זה גם בחקירתה הנגדית בבית הדין (עמוד 39 לפרוטוקול, החל משורה 10): "המשכורת הקובעת שלהם ב – 31.10.90 הוקפאה... הוא המשיך לעבוד עד שנת 2000 בתע"ש. המדינה התחייבה שביום שהוא יפרוש לפי ההסדר של פורשי 2000, 2002, היא תתחיל לשלם את ההישתתפות שלה מיום הפרישה המוקדמת. את השכר הזה, ביום הפרישה שלו המוקדמת, רואה את זה המדינה כאילו פרש לזקנה, גם אם למשל הוא היה באותו מועד רק בן 57. מבחינת המדינה, זה התאריך הקובע. המשכורת הקובעת לפי ס' 9ב' להסכם מחושבת במשכורת הקובעת שהוקפאה, כפול 2.75, בחזקת הזמן שעבר משנת 90 עד ליום המעבר בשנת 2000 וצמוד למדד.

...

רק מטעם זה דין התביעה כנגדה להידחות.

לסיכום האמור לעיל, חישוב חלקה של המדינה בפנסיית הזקנה לתובעים נעשה כדין ועל פי הפרשנות שהוצגה על ידי המדינה במסגרת ההליך ואשר תואמת את לשון ההסכמים החלים על הצדדים.

סוף דבר – דין התביעות להידחות.

במערכת המישטרה, בדומה למערכת הצבאית, ניתן מרווח שיקול דעת רחב לרשות המוסמכת לקבוע את התאמתו של אדם לתפקיד במסגרת מערך שירותיה, ועל כן ממילא נכונותו של בית המשפט להתערב בשקול דעת זה היא צרה ומצומצמת (ראו עניין גרין הנ"ל, בעמ' 831; וכן בג"ץ 961/92 בן יאיר נ' המפקח הכללי של המישטרה, פ"ד מו (3) 516 (1992); עע"מ 7926/15 חאג' נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (פורסם במאגרים), מיום 13.10.2016).

בהתאם לכך, קובעת לעניין זה פקודת הקבע של המישטרה שעניינה "הפרישה לגימלאות" (מס' 07.07.02), כי "שוטר שפוטר מן המישטרה על פי סעיף 10(2) לפקודת המישטרה בגין עבירה שיש עימה קלון או בגין הפרה חמורה של חובות השוטר, והוא בן 42 לפחות, ושירת במישטרה 10 שנים לפחות, יהיה זכאי לגימלה. המפכ"ל רשאי, באישור השר לבטחון הפנים, לשלול את זכותו לגימלה, כולה או מקצתה, על פי פקודת המטא"ר 07.07.08 – "שוטר שפוטר בשל עבירה – הזכות לגימלה". נכון למועד הודעת הפיטורין (12.5.2019) היה העותר (יליד 11.3.1978), בן 41 שנה וחודשיים, ומשכך אין חולק כי אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק לצורך זכאות לפנסיה מוקדמת.

משכך, לעותר שמורה הזכות, בהתאם לסעיף 17א לחוק הגימלאות, להקפיא את זכויותיו עד הגיעו לגיל המזכה לפנסיה הקבוע בחוק (ראו והשוו: בג"ץ 8156/06 ממן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (פורסם במאגרים), מיום 14.1.2007, פסקה 11 לפסק דינו של כב' השופטת ארבל).

...

מההתכתבויות בין בא כוחו של העותר לבין מחלקת המשמעת עולה, כי למשמע ההחלטה לקיים את השימוע עוד בטרם ההחלטה בערעורים, הפציר ב"כ העותר שוב ושוב לדחות את השימוע, אולם הוחלט שלא ניתן עוד להיעתר לבקשתו והשימוע נערך ביום 11.10.2019.

כך גם אין בידי לקבל את טענת האפליה שהעלה עותר.

העתירה נדחית.

לטענת התובע, בעת שיחרורו מצה"ל, החליט התובע שלא לבקש להקפיא את זכויותיו לגימלה בפנסיה תקציבית, עד לגיל פרישת חובה לפי זכותו שבדין, אלא העדיף לפדות את פצויי הפיטורים המוגדלים להם היה זכאי.

לטענת התובע הנתבעים נימנעו מלהתייחס לסעד שבקש הדן בזכותו לרכוש את זכויותיו לפנסיה מצה"ל גם כיום, כולן או חלקן, ולצרפן לפי הדין לזכויותיו לפנסיה תקציבית מתקופת שרותו בשב"ס.עוד טוען התובע, בהקשר זה, כי זכותו לרכוש את זכויותיו לפנסיה תקציבית שנצברו על ידו במהלך תקופת שרותו בשירות קבע בצה"ל לא הייתה חייבת להתבצע רק במועד המעבר שלו מצה"ל לשב"ס, ועל כן אין להתייחס למועד המעבר כאל מועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות.

...

לאור המחלוקות הקיימות בתיק, אנו סבורים, כי יש לאפשר לצדדים קיום הליך משפטי לגופו של עניין במסגרתו יתבררו, בין היתר, זכאות התובע להיות מבוטח במסלול של פנסיה תקציבית וכן יתר טענות התובע בנוגע לאי החלת חוק ההתיישנות על עניינו, שכן בשלב מקדמי זה לא ניתן לשלול לחלוטין את טענות התובע לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות על עניינו.

בסיכומו של דבר, אנו סבורים כי יש ליתן לתובע את יומו בבית הדין ואת המשכו של ההליך המשפטי כאשר בסיומו, לאחר קיום דיון הוכחות בתיק, יהיה בידי בית הדין את הכלים לבחון את זכאותו של התובע להיות מבוטח במסלול של פנסיה תקציבית, וכאשר במסגרת פסק הדין הסופי תוכרע גם שאלת ההתיישנות.

סוף דבר: בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף - נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 5858/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט (בדימוס) ג' קרא המערערות: 1. פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ 2. פסגות בית השקעות בע"מ נ ג ד המשיב: חיים אופיר ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ש' אלמגור) מיום 24.6.2019 ב-ת"צ 45368-12-13 תאריך הישיבה: ד' בניסן התשפ"א (17.3.2021) בשם המערערות: עו"ד אייל רוזובסקי; עו"ד עדי קופל אביב; עו"ד מאור ליברמן בשם המשיב: עו"ד צבי כהנא; עו"ד אורי שמש ][]פסק-דין

בנגוד לפשרה "רגילה" שהיא עניינם של הצדדים להליך בלבד, הפשרה הייצוגית מכריעה בזכויותיהם של חברי הקבוצה המיוצגת בהעדרם ומהוה מעשה בית דין ביחס אליהם (סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות מורה כי "פסק דין בתובענה ייצוגית יהווה מעשה בית דין לגבי כל חברי הקבוצה שבשמם נוהלה התובענה הייצוגית, אלא אם כן נקבע במפורש אחרת בחוק זה").

יפים בהקשר זה דבריו של השופט צ' זילברטל בעיניין ספיר וברקת: "עם זאת, דיני הטעות במשפטנו הם דיספוזיטיביים (שלו [21], בעמ' 280), וקיימת בהם דוקטרינה של חלוקת סיכונים, שלפיה יכול שהצדדים לחוזה יסכימו, במפורש או מכללא, כי אחד מהם (או שניהם) ייטול על עצמו את הסיכון להתרחשותה של טעות, וכי במקרה כזה לא תקום לו זכות שימוש בברירה של ביטול החוזה. במקרים כגון דא, הסכמה מפורשת או משתמעת לויתור על טענת הטעות, כפוגמת בקשר החוזי הרצוני, היא חלק מן החוזה ומחייבת את הצדדים (פרשת שלזינגר [3], בעמ' 840; בג"ץ 4157/98 "צוות" אגודת גמלאי שירות הקבע בצה"ל נ' שר האוצר [5], בעמ' 790; ע"א 7168/03 חבר נ' נאמן של נגה אלקטרוטכניקה בע"מ (בהקפאת הליכים) ושל נגה תעשיות אלקרו־מכאניות (1986) בע"מ (בהקפאת הליכים) [6], בפיסקה 42, להלן: פרשת חבר; שלו [21], בעמ' 281-280).

...

סוף דבר על יסוד מכלול הנימוקים שפורטו, נמצאנו למדים כי ניתן להגיש בקשה לביטול הסדר פשרה בהליך ייצוגי, וכי בקשה כזו מקומה להידון בגדרי ההליך הייצוגי המקורי ולא במסגרת בקשה חדשה לאישור תובענה כייצוגית.

יצוין כי השופטת ברון בחנה בחוות דעתה, מעבר לדרוש בשל המסקנה אליה הגיעה בעניין נטילת הסיכון על ידי המשיב – כאמור בפסקה 52 לחוות דעתה – את שאלת התקיימותה של הטעיה בנסיבות המקרה.

(בדימוס) המשנה לנשיאה (בדימוס) נ' הנדל: אני מצטרף לעמדת חברתי השופטת ע' ברון, לפיה דין הערעור להתקבל.

רקע עובדתי התובע שירת בצה"ל בשירות חובה, החל מיום 27.4.1988 ועד ליום 26.4.1991 והמשיך לשרת בשירות קבע למשך כ- 15 שנים נוספות, עד ליום 31.1.2007.

טענות התובע במסגרת תהליך גיוסו לשב"ס ניתנה לתובע עצה ע"י ראש מדור גמלאות בשב"ס באותה העת, לפיו עדיף שלא להחזיר לצה"ל את פצויי הפיטורים המוגדלים אותם הוא קיבל בעת שיחרורו משירות הקבע בצה"ל (בסך כולל של כ- 375,000 ₪), שלא לרכוש בדרך זו את זכויותיו לפנסיה תקציבית מצה"ל ושלא להמשיך במסלול של "פנסיה תקציבית" גם בשב"ס, אלא למסלול של "פנסיה צוברת". (ס' 11 לכ' התביעה).

בד בבד, בהתאם לכתב התביעה, נשענה החלטתו של התובע על "ייעוץ" נוסף שקבל בצה"ל, מגורם עלום אשר אינו מפורט בה: "בעת שיחרורו מצה"ל, החליט התובע, לאחר ייעוץ שקבל, ולאחר סימולציה שנערכה לו, שלא לבקש להקפיא את זכויותיו לגימלה בפנסיה תקציבית (37.5%) עד לגיל פרישת חובה והעדיף לפדות את פצויי הפיטורים המוגדלים להם היה זכאי בגין שרותו כאמור". (ס' 9 לכ' התביעה).

...

סוף דבר: בסיכומו של דבר, לאחר ששמענו את העדויות ועיינו בכל המסמכים שהוגשו התרשמנו כי לא נפל פגם בהתנהלות הנתבעים, לא נמנעה מהתובע, אם בחוסר תום לב ואם בכלל, האפשרות לשוב לפנסיה תקציבית עם גיוסו לשב"ס, לתובע הייתה אפשרות לבדוק את הנתונים אשר הוצגו בפניו והתובע לא הוכיח כי נפל פגם בהתנהלות השב"ס אשר גרם לאובדן זכויותיו.

כך או כך, כאמור, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות ושיהוי משמעותי.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית תוך פסיקת הוצאות בסך של 7,500 ₪ לטובת הנתבעים, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.