הקפאת הליכים בפשיטת רגל לפי חוק הסדרים במיגזר החקלאי

]א. העותר, הטוען לזכויות במקרקעין הידועים כחלקות 161, 174, 177 ו-251 בגוש 7940 בנתניה (להלן המקרקעין), מבקש כי תחול עליו החלטה מספר 727 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, שעניינה הפיצויים המשולמים לחוכרי קרקע חקלאית עם שינוי יעודהּ, ולמצער הוראות המעבר שהותקנו לאחר ביטולה של ההחלטה האמורה על-ידי בית משפט זה. החלטה 727 והוראות המעבר (החלטה 972) החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל (מיום 3.7.95) עוסקת ב"קרקע חקלאית שיעודה שונה למטרה אחרת לפי חוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960", ומטרתה היתה, כמתואר בפסיקה, "ליצור מלאי גדול של קרקעות זמינות לבנייה ולמגורים באמצעות הפשרת קרקעות שהוגדרו עד לאותה עת כקרקעות חקלאיות. זאת, בדרך של מתן תמריץ של טובות הנאה כלכליות לחוכרים הנוכחיים אשר ישיבו למינהל את הקרקע החקלאית שייעודה שונה" (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 43, מפי השופט – כתארו אז – אור).

חרף ביטולה של החלטה 727 עמד בית המשפט על הצורך בקביעתן של הוראות מעבר לשם הגנה על אינטרס ההסתמכות של מי שהסתמכו על ההחלטות אשר בוטלו – "יש לגבש הוראות מעבר שיקבעו אילו עיסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל לאור בטלות ההחלטות, ואילו עיסקאות יוכלו, על-אף בטלות ההחלטות, להגיע לכלל מימוש. בהוראות אלה תנתן הדעת גם על מידת השפעתן על הסדרים שונים שנתקבלו במיגזר החקלאי, כמו ההסדר בתנועה הקיבוצית או הסדרים אחרים, ככל שקיימים כאלה, אשר התבססו על ההחלטות או על חלק מהן" (עמ' 84).

בחלוף השנים נקלע העותר לקשיים כלכליים ונפתחו הליכי פשיטת רגל בעיניינו, בגדרם מונו נאמן לנכסיו וכונס נכסים על זכויותיו במקרקעין.

קשה אפוא להלום את עמדת העותר, כאילו יש "להקפיא" לגביו את שעון הזמן, ולהתבונן על התיק כאילו עודנו מצוי שנים רבות אחורנית.

...

לטענת העותר, בענייננו ראוי להפעיל את החלופה שבסעיף 1.1 להוראות המעבר, לפיה "קיימת החלטה של הנהלת המינהל להחיל על השטח את החלטה 727 ולא נקבע אחרת בהסכם השבה או בהסכם הרשאה מאוחר יותר". כנטען (סעיף 67 לעתירה), כי "יש לראות במכתב מיום 31.1.1999 הודעה בדבר החלטת המינהל לפצות את מר בנין על פי החלטה 727". בתגובת המינהל מיום 3.12.12 נטען, כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת השיהוי שדבק בה. נטען, כי הניסיון להחיות מחדש את החלטה 727, שנים לאחר שבוטלה, עומד בניגוד לאינטרס הציבורי עליו עמד בית משפט זה בבג"ץ 244/00 הנזכר.

סבורנו, כי נוכח שיהוי זה, יש להורות על דחייתה של העתירה (השוו בג"ץ 8122/11 עירית ירושלים נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו (2012), בפסקה 8 לפסק דינו של השופט – כתארו אז – גרוניס).

על יסוד האמור באנו לכלל מסקנה, כי לא נוכל להיעתר לעתירה.

כללם של דברים אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה.

על תכליתו של החוק עמד גם כב' השופט ת' אור בע"א 5827/90, נהריה כפר שיתופי נ' יורשי קלופשטוק, פד"י נ(4), 282, 294 : "במהותו, שייך חוק ההסדרים למערכת הדינים המסדירה את הטיפול בחובותיהם של חייבים הנתונים במצב של חידלות פרעון, ובמיוחד דיני פשיטת הרגל ודיני הפרוק של תאגידים. חוק ההסדרים מטפל באותה מאטריה. אך המודל שבחר בו המחוקק בחוק ההסדרים שונה. אין מדובר במנגנון של פירוק ומימוש נכסים לצורך פרעון חובות. בחוק ההסדרים ביקש המחוקק ליצור מנגנון חקיקתי, אשר יאפשר את הסדרת חובותיהם של גופים שונים מן המיגזר החקלאי, בלי להביא לפירוקם ולחיסול פעילותם הכלכלית הוא העדיף את מודל השקום וההבראה של גופים אלה על פירוקם". המנגנון שנבחר על ידי המחוקק היה במינוי משקמים להם נימסרה הסמכות לקבוע, בין היתר, את סכום החובות של גורם חקלאי, יכולתו לפרוע אותו, אם נכון לממש נכסים לפרעון החוב, אם יש למחוק חלק מהחוב, ואופן חלוקת החוב בין הנושים וחלוקת התמורה ממימוש נכסים (סעיף 11 לחוק).

במרכזו של הדיון בעירעור זה עומד סעיף 7 לחוק ההסדרים שכותרתו היא "הקפאת הליכים", וזו לשונו: (א) אין להמשיך ואין לפתוח בהליך לגבי חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, אלא בהתאם להוראות חוק זה. (ב) (1) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, ראש ההוצאה לפועל, הרשם או הבורר כי החוב נשוא ההליך שבפניו, כולו או חלקו, הנו חוב כולל או ערבות לחוב כאמור, יפסיק את ההליך לגבי החוב הכולל או הערבות כאמור ויעבירו לדיון בפני המשקם.

מכאן, אם תיתקבל עמדת המשיב לפיה מנוע ראש ההוצאה לפועל לחקור את רכיביו של החוב, לא זו בלבד שעמדה זו נוגדת את לשון הסעיף, אלא שהיא עושה איבחנה מוזרה ובלתי מוצדקת בין הליכים לפי חוק ההסדרים המתבררים בפני ראש ההוצאה לפועל, לכאלה המתבררים בפני בית משפט, בורר או רשם.

...

יישום כל אלה על הערעור שבפנינו מחייב את המסקנה שהדין עם המערערת.

טענה אחרת לה סברתי כי ראוי להתייחס, היא זו הגורסת שהפרשנות המוצעת על ידי המערערת לסעיף 7(ב)(1), ולפיה רשאי ראש ההוצאה לפועל לפצל את החוב, עומדת בניגוד להלכה המקובלת עלינו מימים ימימה, לפיה ראש ההוצאה לפועל אינו מוסמך לשנות מפסק הדין אשר הוגש לביצוע, וגם לא לחקור אחר מהלך מחשבתו של השופט שנתן את פסק הדין (ראו ע"א 347/71, סנסור נ' הקונסוליה הכללית של יוון, פד"י כו(2) 333; ע"א 267/78 בלפור נ' בלפור, פד"י ל"ג(1) 375, 379; דוד בר אופיר, הליכים והלכות, אפריל 2002, עמ' 27).

לסיכום, אני סבור כי ראש ההוצאה לפועל פעל כדין משקבע כי יש להעביר רק חלק מהחוב לטיפולו של המשקם.

הן פקודת החברות, בסעיף 267 לפקודה (חוק החברות, ה'תשנ"ט – 1999) השאיר בתוקפן את הוראות פקודת החברות בעיניין פירוק והן בפקודת פשיטת הרגל (סעיף 20(א)) קיים הסדר לפיו בחדלות פרעון מעוכבים כל ההליכים המשפטיים.

ברוח זו נחקק חוק ההסדרים במיגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב – 1992, אשר מטרתו שקום המיגזר החקלאי, שחלק ניכר ממנו מאוגד כאגודות שיתופיות.

זוהי המטרה שלשמה ניתן צו הקפאת ההליכים שבמסגרתו ותחת כנפיו חוסה המפרק-המפעיל (המ' 1446/97 (ת"א) נור פירסום חוצות (ייצור והפקה) בע"מ נגד אביב ושות' חברה קבלנית לעבודות ציבוריות).

...

גם מנימוק זה יש לדחות את הערעור.

לאור כל האמור נדחים הערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי אשר עיכב את ההליכים המשפטיים שהתנהלו בבית הדין לעבודה כנגד האגודה.

סוף דבר- הערעורים נדחים כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.

לגישת המערערים, החוב שעליו חלות ההוראה בדבר הפסקת ההליכים הקבועה בסעיף 7 לחוק ההסדרים וההוראה בדבר העברת הדיון ל"משקם", הוגדר בסעיף 1 לחוק כ"חוב בסיסי", וזה על-פי הגדרתו (טרם לתיקון בחוק הסדרים במיגזר החקלאי המשפחתי (תיקון), תשנ"ג-1993), היינו: "חוב שנוצר בתקופה שנסתיימה ביום הקובע, או חוב שנוצר לשם פרעון חוב כאמור, או חוב כאמור שנקבע בפסק דין גם אם ניתן לאחר היום הקובע, והוא אחד מאלה:

כאשר מוקפאים ההליכים בבית המשפט מכוח סעיף 7 לחוק ההסדרים, מתברר החוב בפני המשקם והלה מוסמך, מכוחו של סעיף 11, להסדיר את חובם של הגורמים החקלאיים, לרבות קביעת סכומי החובות, דרך פריסתם, מחיקת חלק מהחובות ואופן חלוקתם.

כדברי בית-משפט זה ברע"א 3466/92 (א' ארטרכט ואח', פושטי-רגל נ' הנאמן בפשיטת-רגל ואח' אין ספק בדבר שהפגיעה האמורה בזכות הקניין של הנושים עשויה להשפיע על דרכי הפרשנות של החוק.

השופט צ' א' טל: "חוב בסיסי" לפי חוק הסדרים במיגזר החקלאי המשפחתי (להלן-חוק ההסדרים) מקנה יתרונות לחייב בכך ש"המשקם" לפי אותו חוק רשאי להפחית מסכום החוב ולפרוס את פרעון יתרת החוב על פני תקופת זמן.

...

בית המשפט המחוזי פסק כי את המונח "חקלאי" יש לבדוק לאור ההגדרה הקבועה בסעיף 1 לחוק ההסדרים, הקובעת כי "חקלאי" הוא: "יחיד העוסק בייצור תוצרת חקלאית, שהוא בעל זכויות בקרקע, לרבות זכות שימוש, שהוקצתה לו מכסת מים למטרת חקלאות, או שהוא בעל זכות מהמדינה לאדמות מרעה, למעט יחיד כאמור שהוא חבר או שותף או בעל אמצעי שליטה בתאגיד מהמפורטים בחלק ב' לתוספת השניה". בית המשפט אמר כי לאור הגדרה זו יש צורך "שתתמלאנה לא מעט עובדות" על-מנת שאדם הטוען להיותו חקלאי ייכנס לגדר המונח כהגדרתו בחוק, ובמקרה זה לא נראה כי המערער עומד בתנאים אלה, שכן לדברי בית המשפט "אילו הייתי צריך להכריע את השאלה על בסיס זה היה דין הבקשה להדחות כבר בשל כך". יחד עם זאת, בסופו של דבר מגיע בית המשפט למסקנה כי המערער הוא "חקלאי", וזאת לאור מסגרת הטיעונים הצרה שהעלה המשיב בסיכומיו ולאור העובדות המוסכמות על הצדדים.

בקביעת מסקנה זו התבסס בית המשפט על העובדה המוסכמת על הצדדים, שסומנה בסעיף ח', והיא "שאין חולק שהנתבע נטל את כספי ההלוואות והפקידן בחשבון החברה כדי שישמשו למטרותיה בלבד". לגישת בית המשפט, המונח "חקלאי" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"יחיד העוסק בייצור תוצרת חקלאית.

פירוש כזה נראה לי כתואם גם את שם החוק ואת מטרתו, שבא להסדיר חובות במיגזר החקלאי המשפחתי.

היתרונות והחסרונות של צורת התאגדות כזו, שעליהם מצביע כבוד הנשיא, אינם מוציאים את העיסוק מתחום המגזר החקלאי המשפחתי, גם בלא "הרמת המסך". סוף דבר, הייתי מקבל את הערעור ומחזיר את העניין לבית המשפט קמא להמשך הדיון בשאלה אם נתקיימו גם שאר התנאים להיות החוב "חוב בסיסי". השופט ג' בך: לאחר עיון בחוות הדעת המאלפות של חבריי הנכבדים, הנשיא והשופט טל, החלטתי לצרף את דעתי לזו של השופט טל. כמוהו סבור גם אנוכי, ומנימוקיו, כי בהיתחשב בכל הנסיבות ניתן להכיר בחוב, נושא ערעור זה, בתור "חוב בסיסי" במובן חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, וזאת חרף העובדה שהמערער העביר את כספי ההלוואות שמהן נובע החוב לחברה משפחתית שלו ושל אשתו (המערערת 2), שבאמצעותה הוא מייצר ומשווק את התוצרת החקלאית.

אולם כשלעצמי סבורני, כי יש הבדל מהותי מכריע בין מקרהו של אדם הנוטל הלוואה בעבור "חברה כלשהי" שבה יש לו מניות, לצורך עסקיה של אותה חברה, לבין מקרהו של המערער שלקח את ההלוואה בעבור עיסוקו הוא, כאשר החברה ערבה לו, וכאשר אותה חברה, אשר היא בשליטתם המוחלטת של המערער ושל אשתו כבעלי מניות יחידים, שימשה אך מכשיר בידי המערער לבצוע עיסוקו החקלאי.

פתח דבר בפניי המרצת פתיחה במסגרתה התבקשה הפעלת סמכות בית המשפט מכח סעיפים 27 ו-28 לחוק ההסדרים במיגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב-1992 (להלן: "חוק ההסדרים") ובהתאם לפרק ה' לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

לטענת המבקשת, חוק ההסדרים מבחין היטב בין החלטה חלקית מכח סעיף 11 עליה ניתן להגיש השגה כאמור בסעיף 12 (ג) לחוק ההסדרים, לבין פסק מנומק הניתן על ידי המשקם בתום ההליך לעניין אותו "גורם חקלאי" מכח סעיף 27 לחוק והמכונה "פסק משקם סופי". נטען כי סעיף 28 לחוק ההסדרים מתייחס במישרין לפסק המשקם הסופי והפנייה אל בית המשפט המחוזי מכח חוק הבוררות מתייחסת אף היא רק לפסק המשקם הסופי הנזכר בסעיף 27 לחוק ההסדרים.

נטען כי בא כח המשיב בתגובה לטענה ציין כי "שאר הנימוקים שלו הוקפאו במהלך השנים והוא זכאי לבקש דיון עליהם...אומר מר זאדה שהוא הקפיא בעקבות בקשת המנהלה". לטענת המבקשת, עם כניסתו של עו"ד הרמלין לתפקיד משקם האגודה ולאחר שהשגתו הפרטית של המשיב הונחה על שולחנו, החליט המשקם לידון תחילה בטענות המקדמיות של המבקשת, בין היתר, טענת מיצוי העילה ונתן את פסק דינו שביסוד המרצת פתיחה זו בטענה זו בלבד.

לטענת המבקשת, המשקם קבע בהחלטתו כי המשיב חב כספים לאגודה והיא תיגבה אותם בכל דרך שתימצא לנכון, אך המשקם לא היה ער לעובדה כי לאור הליך פשיטת הרגל של המשיב לא ניתן לגבות ממנו כספים ובכך ליתן איזון ראוי לפסקו הסופי.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין ההמרצה להידחות.

בסיכומו של דבר קובע המשקם כי החלטותיו מיום 21/1/07 ומיום 5/11/08 שרירות וקיימות.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי ההחלטה מיום 5/2/09 הינה החלטה או פסק חלקי שאינו מסיים את מערכת ההתדיינויות בין הצדדים ולפיכך, דין ההמרצה להדחות.