דובר שם בשיחת טלפון בין נאשם למתלוננת, גרושתו, במהלכה אמר לה, בין היתר, "אני מצדי אערוף לך את הראש... את הראש אני אערוף לך". יחד עם זאת, במהלך עדותה סיפרה המתלוננת שאף היא נקטה ב"אלימות מילולית" כלפי הנאשם, כאשר מדובר בשיחה אחת מני רבות שהתקיימו בתקופה קשה מאוד ביחסיהם ושהיא אינה מעוניינת בהליך הפלילי ומבקשת לסגור את התיק.
למשמע הקלטת השיחה קבע השופט כי המתלוננת נשמעה בה מאוד אסרטיבית, סיגנון דיבורה היה תוקפני (אם כי פחות מזה של הנאשם), וההתרשמות היתה שלמשמע האיום, היא לא איבדה את שלוות נפשה.
בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן (8.12.99) אימץ בית המשפט העליון את המבחנים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בע"פ (מחוזי ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' יוסף, לגבי השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו:
"באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאנטרס הצבורי וההגנה תיתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימאלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאנטרס הצבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמאלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל 'העידר ענין לציבור'. כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים 'מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות', אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דוקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהיתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהנה זיכויו של הנאשם".
בעניינינו, איני סבור כי היתנהגות הנאשם בנסיבותיה חוסה תחת הגנת זוטי דברים.
מבחינת "טיבו של המעשה" – מדובר באיום על חייו של המתלונן בכביש, שלווה בצעקות וגידופים של בן משפחתו, לאחר שאופן נהיגתו לא הייתה לרוחו של הנאשם; מבחינת "נסיבות המעשה" – הנאשם עצר באמצע הכביש, זאת לאחר שנהג באופן חסר סבלנות ועצבני מאחורי המתלונן שניות ספורות קודם לכן, תוך שהוא מעכב את התנועה מאחוריו, בטבורה של עיר בצהרי יום שישי העמוס, הוציא קצפו על המתלונן, קללו ואיים עליו בלווי תנועות ידיים; מבחינת "תוצאות המעשה" – אמנם הארוע הסתיים ללא גרימת נזק, ואולם המתלונן חש מאויים ואף העיד שבחר לשתוק ולא להגיב לדברי הנאשם על מנת שלא ללבות את הארוע; מבחינת "האנטרס הצבורי" – כאשר מדובר בתופעה של אלימות בחברה בכלל, וכאשר מדובר בבריונות בכבישים (מה שמכונה בפסיקה "הזעם בכבישים") קיים אינטרס צבורי באכיפה פלילית מונעת, בעיקר מקום בו הנאשם אינו לוקח אחריות על מעשיו ואינו מפנים את הפסול שבהם.
סוף דבר
הנאשם זוהה על ידי עד ראיה אובייקטיבי כנהג הרכב אשר איים על המתלונן; בסירטון האבטחה ממקום הארוע נקלט רכב הדומה עד מאוד לרכב שהיה בבעלות הנאשם, מסוג מרצדס ספורט, שחור, דגם SL, רכב בעל מראה ייחודי ושאינו ניצפה תדיר בכבישי הארץ; איכון הטלפון הסלולארי של הנאשם הצביע על כך שבשעה הרלוואנטית שהה הנאשם קרוב לזירת הארוע; האליבי שמסר הנאשם הופרך באמצעות ראיית האיכון; גרסתו לפיה בזמן הארוע שהה בביתו יחד עם צוות צלום מערוץ 10 הופרכה על ידי עדה אובייקטיבית ועד המקורב לו; מעדות המתלונן עלה שהנאשם קלל אותו ואיים עליו, תוך שנסע ברכבו באופן פרוע.
...
בע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן (8.12.99) אימץ בית המשפט העליון את המבחנים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בע"פ (מחוזי ת"א) 1720/95 מדינת ישראל נ' יוסף, לגבי השיקולים שצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו:
"באשר לשיקולים הצריכים להנחות את בית המשפט בבואו להכריע בטענת הגנה זו לגופה, לאחר שמיעת הראיות, הרי שאלה צריכים להיבחן לפי טיבו הקונקרטי של המעשה והאינטרס הציבורי וההגנה תתקבל רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. לעומת השיקולים המנחים את בית המשפט, דרך משל, בבואו לבחון את הסעד של מבחן ללא הרשעה, והכוללים בצד נסיבות הענין וטיב העבירה את אופיו של הנאשם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו השכלי (סעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט-1969), הרי שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו 'נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי'. עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל 'העדר ענין לציבור'. כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים 'מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות', אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. בחינה זו צריכה להיעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם".
בענייננו, איני סבור כי התנהגות הנאשם בנסיבותיה חוסה תחת הגנת זוטי דברים.
במקרה שלפניי, ומבלי לזלזל בעוגמת הנפש שנגרמה לנאשם כתוצאה מפרסום הסרטון במהדורת החדשות, טרם זומן לחקירה, באתי לכלל מסקנה שאין מקום להורות על ביטול כתב האישום, כאשר יש לנקוט באמצעי מידתי יותר, כגון הקלה בעונש.
סוף דבר
הנאשם זוהה על ידי עד ראיה אובייקטיבי כנהג הרכב אשר איים על המתלונן; בסרטון האבטחה ממקום האירוע נקלט רכב הדומה עד מאוד לרכב שהיה בבעלות הנאשם, מסוג מרצדס ספורט, שחור, דגם SL, רכב בעל מראה ייחודי ושאינו נצפה תדיר בכבישי הארץ; איכון הטלפון הסלולרי של הנאשם הצביע על כך שבשעה הרלוונטית שהה הנאשם קרוב לזירת האירוע; האליבי שמסר הנאשם הופרך באמצעות ראיית האיכון; גירסתו לפיה בזמן האירוע שהה בביתו יחד עם צוות צילום מערוץ 10 הופרכה על ידי עדה אובייקטיבית ועד המקורב לו; מעדות המתלונן עלה שהנאשם קילל אותו ואיים עליו, תוך שנסע ברכבו באופן פרוע.
לאור האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, וכפועל יוצא מכך בעבירת איומים, בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
