העבודות בוצעו, לפי הנטען, בנגוד ליעוד הקרקע, שהיא "איזור לשימוש קרקע ומים" לפי תוכנית מאושרת ג/8616 - "יער שוויץ", באיזור המוכרז כאתר עתיקות, לפי תמ"מ 2, באיזור המוגדר כמרקם חופי ואיזור לשימור משאבי מים, לפי תמ"א 35, מוגדר כיער, לפי תמ"א 22, מוגדר כאתר נופש בחיק הטבע, לפי תמ"א 13 וכשמורת טבע, לפי תמ"מ 2.
הכרעותיו של בית משפט השלום בטבריה במחלוקת הקניינית, לרבות קביעותיו כי אוחנה רשאי להמשיך להחזיק במבנים ולעשות בהם שימוש זה או אחר, כסעד מן הצדק, ניתנו במישור הקנייני ובכפוף לכל דין כמו דיני התיכנון ובנייה, רשוי עסקים וכיוצ"ב.
לעמדת המערערת, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי פסק הדין של בית משפט השלום בטבריה קבע שאוחנה מחזיק במבנים כדיר מוגן.
העירעור על גזר הדין:
טענות המערערת כנגד גזר הדין מכוונות כלפי הצוים וההוראות שניתנו על ידי בית המשפט קמא, תוך התוית הליכים תיכנוניים שאינם בגדר סמכותו, כמו גם כנגד הקביעה כי צו הפסקת השמוש במבנה הדרומי יפסק עם הפסקת השמוש במבנה הצפוני, וכנגד קולת העונשים שהוטלו על המשיבים.
...
מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, שטענת הנאשם 1 שהוא ייעד את המבנה לבתו וחתנו, במסגרת התוכנית שחתנו ישמש כרועה מטעמו, הינה טענה מאוחרת ומאולצת הנטענת, יותר על מנת להתאים לקו ההגנה מאשר למציאות, כהווייתה".
שוכנעתי כי בטענות המערערת יש ממש ודינן להתקבל.
סוף דבר, אני מקבלת את הערעור על הכרעת הדין ומורה על הרשעתם של המשיבים בכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן מיום (23/11/10), על פי עובדותיו.
בהתחשב בכך שערכאת הערעור איננה ממצה את הדין עם הנאשמים, ובהינתן ההבחנה בין המשיבים על רקע מידת מעורבותם בביצוע המעשים והעבר הפלילי, אני מורה על קבלת הערעור על גזר הדין באופן שעל המשיבים יוטלו העונשים הבאים:
על המשיב מס' 1:
קנס בסך של 35,000 ₪ או 4 חודשי מאסר כנגדם.
