לכן, אין לשלול את הגישה לפיה היה מקום לשקול הטלת העונש המקסימלי המנוי בגין עבירת ההריגה או בקירוב לו. בהיתחשב בנימוקים לקולא שצוינו, לרבות הודאת המערערים, נסיבותיהם האישיות, גילם, עברם הפלילי שאינו מכביד, החרטה שהביעו ואף הרקע למעשה – דעתי היא כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי, 15 שנות מאסר בפועל, הנו מאוזן וראוי אף אם הוא נוטה לחומרה.
...
היא מורכבת מאיזון עדין בין כבודו של הקורבן לבין חירותו של המורשע בהליך הפלילי הקונקרטי, בין הנסיבות בהן פעל העבריין לבין התוצאות הקשות של מעשיו (ראו דברי כבוד השופטת מ' נאור, ע"פ 6147/07 אביסידריס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.7.09)) ובין העניין הציבורי בגמול ובהרתעה לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם (ראו דברי כבוד השופט י' דנציגר בע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.11.08)).
התוצאה היא כי הפרט חייב לקיים את הנורמה ההתנהגותית המחייבת.
דווקא מפני שמבצע עבירת ההמתה סבור שיש לו פטור המאפשר לו לבצע את המעשה ופועל בגדר עשיית דין עצמית, אין מנוס אלא להחמיר עמו.