הקלה בעונש על התעללות בחוסים

בנוסף, נהגו המבקשת והמבצעת הנוספת לבצע מעשי היתעמרות בחוסים, לרבות קללות ומעשי השפלה נוספים אשר צולמו ותועדו על ידן.

אולם מנגד, ועל פניו, עומדים שיקולים לקולא שעשויים להביא להקלת העונש, אף אם העירעור על הכרעת הדין יידחה.

...

לא מצאתי הצדקה במקרה שלפניי להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע עונש המאסר.

לסיכום, חומרת המעשים והעובדה שלא עומדת ואף לא תעמוד למבקשת חזקת החפות ביחס לאותן עבירות בהן הודתה, מטים את הכף לטובת דחיית הבקשה ואכיפה מיידית של גזר הדין.

בכדי למנוע זאת, מצאתי לקבוע כי הערעור בעניינה של המבקשת ייקבע לא יאוחר מחמישה חודשים מיום פרסום החלטה זו. אשר על כן, הבקשה נדחית בכפוף לאמור בפסקה 9.

בשים לב למיתחם הענישה שנקבע בעיניינו של מערער 2, טענה המשיבה כי לא ניתן ביטוי הולם לכך שהעבירות בוצעו כלפי חוסים שונים, ובית משפט קמא כלל לא הבהיר "מדוע העונש הכולל שהטיל על [מערער 2] נמצא ברף התחתון של מיתחם העונש שהוא מצא כהולם לאישום אחד בהתעללות". עוד נטען, כי אין לזקוף לזכותו של מערער 2 את יחסיו העכורים עם המערערת, באשר המנעותו מלנקוט מעשה נבעה מ"נוחיותו האישית", להמנע מעימות כלשהוא עימה.

משכך, במשך תקופה ארוכה ביותר נותרה המערערת במצב של חוסר וודאות, ויש בכך כדי להשפיע במידה ניכרת, על עונשה, ולהצדיק, בנסיבות דנא, הקלה בעונש והמרתו למאסר שירוצה על דרך של עבודות שירות.

מכל הטעמים הללו גם אני סבורה, כחבריי, כי יש להורות על זיכויו של המערער 1; לדחות את עירעורו של המערער 2 בגין הרשעתו וכן לדחות את ערעורה של המשיבה על קולת עונשו; לזכות את המערערת מעבירה אחת של הזנחה, ולדחות את ערעורה בנוגע להרשעתה בעבירות ההיתעללות ושימוש פסול באמצעי כפייה, ולהקל מעונשה כפי שהוצע על ידי השופט הנדל.

...

טעמים כבדי משקל אלו הביאוני למסקנה, כי יש להקל בדינה של המערערת, ולכן הנני מצטרף לעמדתו של חברי כי יש להפחית בעונשה של המערערת, ולהעמידוֹ על 6 חודשי מאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות.

[סוף דבר לוּ תישמע דעתי, אציע לחבריי את התוצאה שלהלן: ערעורו של מערער 2 יידחה לעניין ההרשעה.

מכל הטעמים הללו גם אני סבורה, כחבריי, כי יש להורות על זיכויו של המערער 1; לדחות את ערעורו של המערער 2 בגין הרשעתו וכן לדחות את ערעורה של המשיבה על קולת עונשו; לזכות את המערערת מעבירה אחת של הזנחה, ולדחות את ערעורה בנוגע להרשעתה בעבירות ההתעללות ושימוש פסול באמצעי כפייה, ולהקל מעונשה כפי שהוצע על ידי השופט הנדל.

השופט (בדימוס) א' סטרשנוב, אשר לו הואצלה סמכות שר הבריאות לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים לנקיטה באמצעי משמעת, דחה את המלצת הועדה, ובהחלטה מנומקת מיום 4.4.2017 קבע כי "עם כל הכבוד לחוות דעת הועדה, דעתי היא כי המלצתה להתליית רישיונו של הנקבל למשך חודש אחד בלבד, בגין מעשים ומחדלים כה חמורים ומזעזעים – אינה יכולה לעמוד". נקבע כי היתנהגותו המחפירה של המשיב, אשר בתוקף תפקידו כמנהל מחלקה ראה, צפה וידע על התעללויות קשות בחוסים במחלקה, חסרי ישע אומללים וסובלים, ולא עשה דבר וחצי דבר כדי למנוע את המעשים או לדיווח עליהם – ראויה לכל גנאי ולענישה מחמירה בהרבה מזו שהמליצה הועדה.

בהקשר זה ראוי להזכיר כי גדר ההתערבות בהכרעותיו של השר מכוח סעיף 41 לפקודה מצומצם ומוגבל אך למקרים בהם נפל משגה מהותי בשקול דעתו: "אמות המידה בדבר העונש ההולם ובדבר האמצעי הנידרש בעקבות מעשה בלתי הולם נקבעות במידה רבה על-ידי המסגרות המקצועיות עצמן, וזאת, כמובן, באותו הקף שהותווה בחוק ועל-ידי המוסדות שהוסמכו לכך בדין. בשל כך, ערכאה זאת לא תמהר להתערב בעונש משמעתי, אף אם הוא סוטה לטעמה במידת מה לחומרה או לקולא. רק סטייה מהותית לקולא או לחומרה, משגה מהותי בשקול הדעת או הטלת עונש המחטיא באופן ברור וגלוי את מטרתו יצדיקו התערבותה של ערכאה זו. בנסיבות כאלה נידרש בית-משפט זה לעניין כדי לכוון את ההיתנהגות המקצועית למסלול הראוי ולמנוע התגבשותן של אמות מידה מוטעות או בלתי הולמות" (ע"א 412/90‏ ‎‎ד"ר משה אליהו‎ ‎נ' שר הבריאות, פ''ד מד(4) 422, 427 (1990)).

...

מדיניות זו, כך נטען בבקשה, חוטאת לבסיס ההליך המשמעתי הקבוע בפקודה ועלולה להביא לפגיעה בסמכויות המוקנות לשר הבריאות, ובסופו של דבר גם לפגיעה באינטרס הציבורי, כפי שקרה במקרה דנן.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים שהוגשו לעיוני, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה, לדון בה כבערעור בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולקבל את הערעור לגופו, כפי שיפורט להלן.

סוף דבר: נוכח כל האמור, יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שתקופת התליית רישיונו של המשיב תעמוד על תקופה של שנה אחת.

בהקשר זה ביקש שלא לקבל את המלצת שירות המבחן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, בהיותה ענישה מקילה שחורגת ממיתחם הענישה.

כפי שציינתי בעיניין SUBBA, סקירת מדיניות הענישה במקרים של תקיפת חסר ישע על ידי אחראי, מעלה כי ככלל יוטלו על נאשם עונשי מאסר בפועל, אשר משכם הוא פועל יוצא של עצמת האלימות שהופעלה, מספר מופעי האלימות, ומידת ההיתעללות בקשיש, ככל שהייתה.

ת"פ 18841-01-15 (קריות) מדינת ישראל נ' עבד אל רחים (29.1.2017) בגדריו הורשע הנאשם בעבירה של תקיפת חסר ישע לאחר שבמסגרת עבודתו כמדריך במעון לאנשים עם צרכים מיוחדים, תקף את אחד החוסים במעון בכך שהיכה אותו בגבו, גרר אותו במדריגות וכן היכה בו מכות אגרוף לפניו ובטנו ובהמשך תפס בחולצתו של המתלונן וניער אותו לכיוון הקיר.

...

נוכח כל האמור, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירות בענייננו, לעצמת האלימות שהופעלה, לעובדה שמדובר בשני אירועים נפרדים שבוצעו בתוך תקופה של כשבועיים, בהתחשב בערכים המוגנים שנפגעו, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנוהגת, ותוך התעלמות ממקרים חריגים שאינם משקפים את רמת הענישה המקובלת, מצאתי לקבל את עתירת המאשימה ולקבוע מתחם עונשי הולם הנע בין 8 ל-16 חודשי מאסר בפועל.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ונתתי דעתי לאמור בתסקיר, לא מצאתי כל הצדקה חוקית לחרוג ממתחם הענישה שנקבע.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים בהם הייתה נתונה במעצר בין התאריכים 12.3.2020 ועד 19.3.2020.

עוד העיד כי הרשות שבראשה הוא עומד, אוסרת על ענישה פיזית, מילולית, או נפשית של החוסה במעונות.

אמת, הטיפול באוכלוסיית החוסים אינו קל, ומן הסתם, לעיתים אף מתסכל, אך מכאן ועד נקיטת אמצעי ענישה מהסוג שבו נקטה הנאשמת, המרחק הינו רב. שומה על בתי המשפט להתייחס בחומרה להתעללות הננקטת כלפי חסרי ישע שכן מלבד חומרתה היתרה של ההיתעללות המחייבת ענישה משמעותית כשלעצמה, ראוי גם שמורא הדין יהא לנגד עיניהם של אלו המסתמכים על כך שחסרי הישע הינם חסרי יכולת להתלונן.

לצד הנימוקים לחומרא שנימנו לעיל ושבאו לידי ביטוי בטיעוניה של ב"כ המאשימה, מן הדין לזכור כי הענישה היא אינדיבידואלית וכי מן הדין ליתן משקל לקולא גם לגורמים הבאים: א.זו לה לנאשמת הסתבכותה הראשונה עם החוק.

...

לסיכום, ביקש הסניגור, להתחשב בתקופת מעצרה של הנאשמת ולהסתפק בהשתת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות.

בהיתחשב בכל האמור לעיל ובשוותי לנגד עיני את טיעוני ב"כ הצדדים, אני גוזר על הנאשמת 30 חודשי מאסר, מתוכם 15 חודשי מאסר בפועל והיתרה מותנית, למשך 3 שנים, לבל תעבור עבירה שבגינה הורשעה או כל עבירת אלימות שהיא פשע.