הקטנת פיצויים ללא הוכחת נזק

. (ד) על אף שהפיצוי המוסכם אינו כפוף לנטל הקטנת הנזק (שכן הפצוי המוסכם עצמו לא כפוף להוכחת הנזק), יש להיתחשב בנסיבות מסוימות בסבירות היתנהגותו של הנפגע כאשר מדובר בפצוי מוסכם עתי שאינו קצוב בזמן.

. באחד מפסקי הדין הובעה הדיעה - מבלי לקבוע מסמרות - כי סמכות ההפחתה לפי סעיף 15 לחוק נוגעת לסכום הפצוי ולא לתקופת הפצוי .

...

אינני מקבל את הטענה שההפרה שביצעו הנתבעים הינה הפרה רגילה בנימוק שהתובע הסכים לדחיית מועד קבלת החזקה מיום 31.5.2021 עד 20.6.2021.

. (ב) העובדה שהצדדים בחרו לקבוע בחוזה פיצוי בסכום קצוב מצטבר לכל יום, חודש או שנה של עיכוב מחזקת את המסקנה כי קביעתם הייתה סבירה.

לכן, אני קובע שבנסיבות שבפנינו יוקטן הפיצוי המוסכם ויועמד על 10,000 ₪ בלבד.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים (ביחד ולחוד) לשלם לתובע את הסכומים הבאים: (1) 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 1.4.2022, ועד לתשלום המלא בפועל.

לאור אי הסדרים הכללי בניהול הקופה הקטנה, של הנתבע ושל עובדים נוספים של התובעת, וחוסר בקרה מספקת על הכספים, אף לא הוכח כי יש לחייב את הנתבע בהשבת הכספים החסרים מכוח הפרת חובת האמון.

בסעיף 5(ב) לחוק הודעה לעובד נקבע, כי אי מסירת ההודעה לעובד ביודעין מקימה לעובד זכות לתביעת פיצוי, ללא הוכחת נזק.

...

יפים לענייננו הדברים שנפסקו בע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ - א.ב.מ תעשיות פלסטיקה (1989) בע"מ (16.1.18): "הכלל המנחה בעניין טענות קיזוז של מעסיק כנגד תביעה של עובד המוגשת נגדו לתשלום זכויות המגיעות לו הוא, שאין הוא זכאי להישמע בטענה שתשלום כל שהוא שולם בטעות, כאשר הדבר נעשה במשך כל תקופת העבודה וההטבה הפכה להיות חלק מתנאי העבודה המוסכמים של העובד. בנסיבות שכאלו המעסיק אינו רשאי לבטל את ההטבה לאחר שהעובד סיים לעבוד". הטענה לקיזוז שכר עבודה נדחית.

סיכום התביעה העיקרית נדחית במלואה.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, כך שהתובעת תשלם לנתבע את הסכומים הללו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום: פיצוי בגין היעדר הודעה לעובד על תנאי עבודה בסך 2,000 ₪.

הנתבע טען כי התובע אינו תמים וכי הוא יצא למסע השחרה והשמצה אנונימי בקבוצת פייסבוק פיקטיבית שהוקמה על ידי מקורבי התובע ובגינה הגיש הנתבע תביעה כנגד התובע המתנהלת בפני בית משפט זה. דיון והכרעה: המסגרת הנורמאטיבית: ענייננו במסלול הסטאטוטורי לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הקובע כדלקמן: "(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

כך, למשל, היתנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק).

...

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, הנני קובעת כי הנתבע יפצה את התובע בסך 120,000 ₪ בגין קטגוריית הפרסומים הראשונה, ובסך 180,000 ₪ נוספים בגין קטגוריית הפרסומים השנייה.

סוף דבר: הנתבע יפצה את התובע בסך של 300,000 ₪.

כן נטען, כי לתובע לא הייתה עילה ממשית לביטול העסקה, וכי ביטולה נעשה על-ידו בחוסר תום לב. נטען, כי הנתבעים עשו על מנת להקטין את ניזקם אך לא עלה בידיהם לאכלס את הצימרים במועד.

את התמורה ששולמה, בנכוי דמי ביטול בסך 300 ₪, היה על הנתבעת להשיב לידי התובע בתוך 14 ימים ממועד הביטול, אך היא סירבה לעשות כן. לא מצאתי מקום ליתן משקל לטענות התובע בעדותו ביחס לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי השבת דמי הביטול לידיו, לנוכח הוראתו הברורה והמפורשת של החוק לפי בעת פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק אין מקום להיתחשב בגובה הנזק שניגרם לצרכן כתוצאה מבצוע ההפרה, וממילא התובע לא הביא ראיות כלשהן לתמיכה בטענותיו בנוגע לנזקים הכלכליים שנגרמו לו כתוצאה מאי השבת דמי הביטול שנגבו ביתר לידיו.

...

לנוכח המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית במלואה, כנגד הנתבעת 1 בלבד, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך 3,900 ₪ בגין השבת דמי ביטול שנגבו שלא כדין, הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שהיה מיועד להשבת דמי הביטול ועד היום בסך 544.87, פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 2,000 ₪, החזר אגרות בסך 972.48 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪.

התביעה העיקרית כנגד הנתבע 2 נדחית, ללא צו להוצאות.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

מכאן, שגם שהוי ואין מקורו בזדון אך תוצאתו היא קשה, יכול להצדיק את נקיטתה של דרך שיפוטית זו. פרופיסור גבריאלה שלו ודר' יהודה אדר העירו אמנם בספרם כי "אין קושי לראות כי אימוץ פיתרון כזה שקול לאיונו, הלכה למעשה, של הכלל המסורתי שלפיו נפגע התובע פיצויים בלא הוכחת נזק אינו כפוף לנטל הקטנת הנזק" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 479 (2009)).

...

התוצאה התביעה נגד נתבעת 2 – נדחית, משום שנתבעת זו לא שכרה את הנכס מהתובע במועד-ההפרה.

אני מקבל את התביעה נגד נתבעים 1 ו-3 מצד העילה, אך איני מוצא כל מקום לפסוק לתובע את הסעד, המופרז, שהתבקש.

לפי המפורט לעיל אני מחייב את נתבעת 1 – השוכרת האחרונה ואת נתבע 3, שערב לחיוביה, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 85,483 ש"ח, בתוספת של הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום הגשת-התביעה ועד היום, היינו, סך של 99,595 ש"ח. עוד ישלמו נתבעים 1 ו-3, יחד ולחוד, לתובעת הוצאות-משפט בסך של 3,590 ש"ח ומקיפות, בייחוד, את סכומה הנכון של אגרת-ההליך, אלמלא הוגשה התביעה בסכום מופרז ואת התייצבותו של התובע לשני דיונים בבית-המשפט.