התובע טוען כי לימים, לאחר שהנתבע "השתחרר קצת כלכלית", הוא ביקש מן הנתבע כי ישיב לו את הכספים שהלווה לו, וזאת לצורך שקום עסק הבקר שבבעלותו, אשר נחלש בעקבות המשיכות שביצע לצורך מתן ההלוואות.
על רקע היחסים הקרובים, מתאר התובע כי התגייס באופן מלא לסייע לנתבע לאחר שנקלע לקשיים נוכח המאבק המשפטי בסכסוך המשפחתי:
"עם היתקדמות הבניה גרא ואני בילנו שעות רבות ביחד. גרא החל לשתף אותי בכל ההיבטים של חייו" (ס' 12 לתצהיר התובע); "...הזנחתי את עסקיי הפרטיים והתמסרתי לעזור לגרא יום יום במאבק הלא פשוט שניהל מול אביו. באותו הזמן הייתי אדם הכי קרוב לגרא. לא היה צעד שגרא עשה בלעדי" (ס' 27 לתצהיר התובע).
אומנם הנתבע ציין כי "הסיבות לניתוק הקשר עם מחמוד לא התמצו בחקירותיו, ובאופן הדרגתי גמלה בלבי ובלבה של אישתי ההחלטה להתנתק ממחמוד" (עמ' 7, ס' 36 לתצהיר הנתבע), ואולם כעולה מעדותו של התובע, החלטה זו באה לידי יישום בפועל, רק במהלך ולאחר שיחרורו ממעצר:
"התחלת שנת 2015 יצאתי דבר ראשון שעשיתי התקשרתי לגרא והזמנתי אותו לפגישה..." (עמ' 18, ש' 17-18) ובהמשך: "באותה היזדמנות הוא אמר לי שהוא מבקש שלא אבוא אליו הביתה, אשתי נבהלה, ייתן לי כמה שבועות ונסדר את העניין ותוכל לבוא" (עמ' 18, ש' 25-26).
...
בכל הנוגע לטענה בדבר היעדר תמורה, הרי שבמסגרת סיכומיו זנח הנתבע, ובצדק, את טענתו בעניין זה, מה גם שדינה של הטענה להידחות, נוכח קביעתי כי ההמחאות נשוא ההליך ניתנו לתובע כחלק מהחזר ההלוואות שהעמיד עבור הנתבע.
לעניין זה אני קובעת כי לא נסתרה חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודה.
סוף דבר
לאור הקביעות כי התובע עמד בנטל להוכיח כי כתב הסילוק הוא הסכם למראית עין, שאין בו כדי לקבוע כי כל חובות הנתבע לתובע נפרעו, ולאור המסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל המוטל על נתבע בתובענה שטרית לפגום בתוקף השטרות, התביעה מתקבלת במלואה.
