הצתה בפרדס שגרמה לנזקים במשקים חקלאיים סמוכים

לכך נוסיף, כי במסגרת השיחה שהתקיימה עם התובעת סמוך לפיטוריה – הן בנוגע לפגיעה בשכרה והן בנוגע לפיטוריה – לא באה לידי ביטוי מטרת השימוע ותכליתו והן – מתן אפשרות לעובדת – להציג טיעוניה לאחר שהוצגו בפניה שתי אפשרויות בלבד.

בנסיבות אלה ובשים לב למכלול הנסיבות המלמד על מידת הפסול שבהתנהגות הנתבעת כמו גם בעוצמת הפגיעה בתובעת, סבורים אנו כי יש להעמיד הפצוי בגין הנזק שניגרם לתובעת בשיעור השווה ל-6 משכורות, וזאת על בסיס שכרה האחרון של התובעת על כל רכיביו.

מלשון צו ההרחבה בענף החקלאות לעובדים בדרוג חודשי-מנהלי ונוסחו המפורש, עולה כי הוראותיו חלות "על כל העובדים בדרוג חודשי מנהלי בענפי החקלאות ומעבידיהם". בסעיף 2 לצוו מוגדר המונח "עובדים חודשיים- מינהליים", בזו הלשון: "חטיבת עובדים חודשיים-מנהליים כוללת מינהלי עבודה בפרדסים ובענפי החקלאות, מפקחים ומנהלי בתי אריזה, מינהלי משמרות, מדריכים באריזת פרי הדר, אחראיות בירור ואחראיות במבדקים, ירקות ופרחים, ובכל תוצרת חקלאית, מכוני מים ובעלי חיים, גנני נוי, מכונאים בבתי אריזה, עובדי חוות חקלאיות, עובדי מבדק בנמלים ועובדי מינהל בפרדסים ובבתי אריזה ועובדים שהיו מדורגים בדרוג האחיד או עדיין מדורגים בדרוג האחיד בתי אריזה בחקלאות , בחברות החקלאיות, במשרדים הראשיים של החברות שעיסוקם הוא טפול וזיקה לחקלאות בחקלאות ועובדים ותיקים בכל ענפי החקלאות והאריזה משנה 15 ואילך, לרבות טרקטוראים ועובדי ציוד מכאני חקלאי כבד." בהמשך סעיף ההגדרות מוגדר עובד ופקיד חודשי מינהלי כ"עובד במנהל, פקיד ועובד ותיק בפרדסים ובבתי אריזה וענפי החקלאות, המקבל משכורת חודשית לפי טבלת השכר נספח ב' דלהלן", ואילו "פקידה ראשית" מוגדרת בסעיף ההגדרות לצוו כ"פקיד מקצועי בעל ידע והכשרה בניהול המשרד והאחראי על צוות התפקידים וכלל עבודות הפקידות במשק".

...

אין בידינו לקבל את טענותיה של הנתבעת, כי התובעת קיבלה ימי חופשה למעלה ממכסת הימים להם היא זכאית, שכן משמעותה של טענה זו, היא התעלמות מימי החופשה שנצברו לתובעת ב-3 השנים האחרונות של עבודתה, אותם ניצלה בפועל בשנים האחרונות לעבודתה.

סוף דבר הננו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום את התשלומים הבאים: פיצויי הלנת פיצויי פיטורים בשיעור של 3% לכל חודש איחור בגין 57,253 ₪, שהולנו במשך 8 חודשים.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין.

רקע לפני תביעת התובעים בני המושב "פורת" שבשרון, לתשלום פיצויים בגין ניזקי רכוש שנגרמו להם לטענתם, בשל חוסר יכולת מלאה או חלקית לעבד שדותיהם (שטחי חלקה ב' של המושב) הסמוכים לתחנת השידור "הלל" (להלן: "תחנת השידור" או "תחנת הלל") בשל שידורי קרינה אלקטרו מגנטית הרסנית שגרמה לטענתם לשיבוש בצמיחת הגידולים החקלאיים בשדותיהם לאורך עשרות השנים בהן התחנה עבדה בין השנים 1962-1984.

כך גם יכול היה לומר כי עפ"י אותן תצ"אות התווספו גידולים בשנות התביעה הרלוואנטיות (7 שנים קודם למועד הגשת התביעה עפ"י החלטת ביהמ"ש מתאריך 14.10.13), וכי אין באותן תצ"אות עדויות לנזקים של 75% כפי הנטען ע"י התובעים לשטחים החקלאיים והסיק לכן, כי בכל הקשור עם הפרדס, הוא נותר בריא ומניב פרי בשנות התביעה ולאחריה, למרות כריתת פרדסים ותיקים אחרים במקומות סמוכים עקב חוסר כדאיות כלכלית.

אם לכך נוסיף את הטענה ולפיה גודל החלקה אינו 12.5 דונם (סעיף 1 ל-ת/12) כטענת התובע אלא 3.7 דונם בלבד (ר' מפת חלקות ב' וכן חוו"ד חבקין) וכן כי מר גואטה לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין (חוו"ד חבקין נ/26), כי אז אין מנוס מלקבוע שמר גואטה אינו מוכיח את הנזקים שנגרמו לו, מעבר למשקל הנמוך עד מאד של תצהירו ועדותו בביהמ"ש. פורטונה תמר גת הגישה תצהיר (ת/13) וטענה לנזק בסך 80,000 ₪ לצרכי אגרה, בגין משק 84.

...

מכאן שאין מנוס מלדחות את התובענה גם מסיבה זו של העדר הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי בין פעילות התחנה בהיבט הקרינה הבלתי מיינת כמו גם ההמלחה ולבסוף ההדברה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה.

כך גם לא הוכיחו כי התנהלות הנתבעים היתה התנהלות לקויה ועוולתית שגרמה להם בסיכומו של דבר לנזק, שכן לא רק שלא הוכח הקשר הסיבתי בין התנהלות עוולתית שכזו לנזקי התובעים הנטענים, התובעים אף לא הוכיחו מה נזקם בפועל.

בעירעור טוענים המערערים כי המקרקעין נמצאים בסמיכות לאיזורי מגורים ובשנים האחרונות נמצאים במגמה של מעבר משימושים חקלאיים לשימושים כלכליים יותר כמו מגורים ומסחר; הפוטנציאל שהיה טמון במקרקעין נבע ממיקומם במרכז הארץ ונלמד מירידת ערכם; חלקות המערערים נכללו בתכנית פת/1400 בה היה אמור להשתנות ייעודם החקלאי ליעודים אחרים; היעוד "נופש מטרופוליני" הוא בעל אופי צבורי מובהק; הוועדה המקומית הגישה היתנגדות לתמ"מ 21/3 והודתה כי שינוי היעוד מחקלאות לאיזור נופש מטרופוליני יגרום לירידת ערך המקרקעין; במשרדי מסוי המקרקעין התייחסו אל עסקה שנעשתה עם בעלי חלקות 8 ו-10 בגוש 6391, כאל קרקע בעלת פוטנציאל ניכר לשינוי יעוד בתוך שנים ספורות ועל כן דחה המשרד למיסוי מקרקעין את שווי המקרקעין המוצהר וחייב את הצדדים במס שבח, מס מכירה ומס רכישה בהתאם; הוכחת הנזק בתביעה לפי סעיף 197 נעשית בדרך של הוכחת ירידת הערך על ידי השוואת שווי השוק במצב הקודם לעומת שווי השוק במצב החדש; הכלל שנקבע על ידי ועדת הערר מתי מתקיימת ציפייה סבירה בנסיבות העניין הוא כלל נוקשה, העונה על מדיניות משרד הפנים בשנים האחרונות לצימצום קבלת תביעות על פי סעיף 197 לחוק; פרשנות ועדת הערר סותרת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ופוגעת בקניינם של המערערים הכוללת בתוכה גם את הזכות לפיצויים; המדינה ביקשה לצמצם את זכות היסוד לפיצויים בתיקון מס' 90 לחוק התיכנון והבניה ומשלא הצליחה בכך היא מנסה עתה לעשות זאת במסלול עוקף חקיקה; היטל השבחה היא תמונת ראי של תביעות על פי סעיף 197 אף שאין סימטריה בין ההסדרים השונים; העקרון הבסיסי בפיצויי הפקעה הוא שווי שוק.

לטענת המערערת לא ניתן לקיים פרדס בתוך גן לאומי נוכח הנזקים הנגרמים על ידי מטיילים.

כמו כן נקבע בסעיף 5.13.2 לתמ"מ 3 כי "שטחים אשר יועדו בתכנית זו או בתכנית אחרת להיות גנים או שמורות טבע או שמורות נוף, יחולו עליהם, לפי העניין חוק גנים לאומיים ושמורות טבע תשכ"ב – 1963 על חיקוקיו, והוראות תכנית מתאר ארציים לגנים לאומיים, שמורות טבע ושמורות נוף מס' תמ"א 8". תכנית נס/1/1 קבעה את האיזור בו נמצאים מקרקעי המערערים ביעוד "חקלאי". על פי נס/1/1 מותר היה לבנות יחידת משק ושתי יחידות לעובדים בחלקות שהן בשטח של 30 דונם ומעלה.

...

לאור האמור אני דוחה את הערעור.

אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר ויש לדחות את הערעורים.

לאור האמור אני דוחה את הערעורים.

הכללים בדבר הקפו של ההשתק השפוטי אינם חלים בעיניין זה – לא מדובר בהעלאת טענות סותרות בשני בתי משפט שונים – התביעה לפי סעיף 197 לחוק התיכנון והבניה אינה תביעה שהוגשה לבית המשפט אלא דרישה כספית שהוגשה לועדה המקומית והבירור בה הוקפא לבקשת המשיב סמוך לאחר הגשתה, כאשר התביעה טרם הגיעה לוועדת הערר.

לבסוף, ציין השמאי את עקרונות השומה ביחס לנושא המחוברים וקבע כי: " 11.2.4 לאור השוני בהערכות שווי של פרדסים, השומה המוסכמת תיתבסס על שווי מוסכם למטע, כפי שהוחלט בזמנו בהחלטה 969 שהוא 31,500 ש"ח לדונם לפי מדד מאי 2003 (סעיף 9 במכתב פרקליטי המפקיעים המצורף לשומה מצטט אף הוא סכום זה). בעידכון מדד לתאריך הקובע, שווי הפרדס נישום לפי 32,000 ש"ח לדונם (אפריל 2007 )." בנוסף, השמאי לא קיבל באופן מוחלט את טענת המשיב ביחס למחוברים ויתרת הפרדס ובסעיף 11.2.5 לשומה הוא היתייחס באופן ספציפי לנחלה של המשיב וציין כי: "במקרה של נחלת משק שפירא נותרה מדרום לכביש חלקת פרדס של 4,471 דונם אשר לשומת הנפקעים מגיע לו פיצוי בגין ירידת ערך בגלל הקטנת הכדאיות הכלכלית בעיבודו בשימוש הנוכחי . כנ"ל גם חלקה של 1,835 מ"ר בחלק הצפוני . שומה זו גורסת שניתן להחליף זן או למצוא שימוש חקלאי אחר לחלקה. סך הפצוי לנושא זה נאמד לפי 80% משווי הפרדס כפי שנאמד לעיל." (ההדגשה הוספה – י.ש.).

ובהמשך ציין השמאי את השיקול שהביא להכרעתו בשומה ביחס לפגיעה בנחלה החקלאית: "11.1.6 שומה זו עוסקת בחישוב פצויי הפקעה במטרה לפצות את הנפקע על הנזק שניגרם לו בפגיעה בנחלתו החקלאית. לא ניתן לבודד את השטח המופקע ולשום אותו בנפרד ללא קשר לעובדת היותו חלקה מנחלה חקלאית.

...

אני סבור כי ההלכה האמורה לעיל מובילה באופן חד וברור למסקנה כי אין כל מקום להתערב בהערכת השמאי המכריע במקרה שלפניי ולהלן אדון ואכריע בטענות נתיבי ישראל נגד השומה לצד דיון בטענות המשיב; דיון בטענות הצדדים כשלים בשומה – לטענת נתיבי ישראל, השמאי נתקל בקושי בהכרעה בשאלות המשפטיות אליהן נדרש לעניין מהות זכויות המשיב במקרקעין המופקעים ונמנע מלהכריע בסוגיה הבסיסית בדבר מהות זכויותיו של המשיב במקרקעין המופקעים ולפיכך התקשה לקבוע האם הפיצויים המגיעים למשיב הינם "פיצוי חקלאי" בגין אובדן זכויות עיבוד בלבד, או שמא יש להעריך את הפיצוי בזיקה לשווי המקרקעין.

כך למשל, כמו בענייננו כאשר מבקשים לבנות כביש ארצי, או מסילת רכבת, כדי להיטיב עם ציבור רחב, ניטל קנינו של הפרט ממנו שלא ברצונו (בדרך של ההפקעה) כנגד תשלום פיצויים, כדברי כב' השופט דנצינגר (בע"א 10873/06אברהם בכר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב- יפו פורסם בנבו, 22.2.10), כשקבע כי הליך זה של הפקעה: "...אין היא האידיאל, אך היא מחויבת המציאות...". במקרים כאלו, כפי שכבר קבעת במספר הזדמנויות, יש לטעמי למזער את נזקו של מי שנלקחה ממנו הקרקע, לנוכח הפגיעה הקשה בו, ואני סבור כי יש לנהוג אתו ביד רחבה כ"בית הלל", וכל מקום בו קיים ספק לגבי זכותו לרכיב מסוים בפיצוי הנדרש על ידו, הספק צריך לפעול לטובתו, וזה המעט שנוכל לעשות ממי שניטל ממנו קניינו לטובת הכלל (כך קבעתי למשל בפסיקות קודמות בעניין זה : רע"א (מרכז) 40365-08-11 שרה בסרבי נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 10.03.2012); ה"פ (מרכז) 5064-03-08 "גרנד האוז" בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה זמורה (פורסם בנבו,02.05.2011)).

כמו כן אני סבור כי, האיזון הנכון והיחידי האפשרי, בין הפגיעה בפרט לטובת הציבור, חייב להיות במקרה שכזה באמצעות פיצוי הולם המבטא את כל זכויות הנפקע (ראה: ה"פ (מחוזי מרכז) 3898-01-08 תדהר (קרומהולץ) נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 1.5.2011).

סוף דבר לאור האמור לעיל, התובענה נדחית.

המשיבים מספר 1 עד מספר 5 (להלן-המשיבים) הם הבעלים של משקים חקלאיים במושב תלמי אליעזר.

למערער שטחי פרדס סמוך למושב.

האש התפשטה מן הפרדס אל משקי המשיבים, ציוד ורכוש ניזוקו ונשרפו.

כמו כן הסתמך על הוראת סעיף 39 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש-על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה." המערער טען כי ביום השריפה לא נכח בפרדס, אלא היה מחוץ למושב.

גם אם הוכחה הצתה, לא תמיד ישחרר הדבר את הנתבע מן הנטל המוטל עליו בס' 39 הנ"ל. ע"א 4473/93 יער זאב נ' הסנה, פ"ד נ(1) 866.

...

לי נראה, כי יש מקום למסקנה כי עסלה היה עובדו של המערער.

די בכך, כך אני סבור, כדי שנראה בו מעבידו של עסלה, בכל הקשור לאחריות בנזיקין.

ממילא, יש לדחות את הערעור שכנגד.