הצעת רכישת ניירות ערך ללקוח בנקאי

ברבי הצהיר, כי היוזמה לפעול בשוק ההון היתה של התובע עצמו, ברבי לא יעץ לתובע או לכל לקוח אחר לפעול בשוק ההון וכך גם ברבי לא הציע לתובע להעמיד לרשותו אשראי בנקאי לצורך רכישת ניירות ערך.

...

אני מקבל את התביעה שכנגד במלואה ומחייב את התובע לשלם לבנק סך של 304,888 ₪ בצירוף הריבית הבנקאית החריגה והמקסימאלית הנוהגת בבנק וכפי שתשתנה מפעם לפעם בחשבונות העו"ש אצל הבנק החל מיום 1.1.17 ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייב את התובע לשלם לבנק את סכום האגרה כפי ששילם בגין התביעה שכנגד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום.

ובנוסף, אני מחייב את התובע לשלם לבנק שכ"ט עו"ד, בגין דחיית התביעה הראשית ובגין קבלת התביעה שכנגד, בסך של 90,000 ₪.

עו"ד איריס ציבולסקי, היועמ"ש החיצונית של החברה מטעם משרד אגמון ושות', רוזנברג הכהן ושות', העידה שברמלי מסר לה את העובדות בנוגע לפעילות קלע, שעמדו ביסוד חוות דעתה המשפטית לגביה [ת/30] כי "מה שאמיר מסר לי בשיחה בינינו לגבי הפעילות של הקרן זה מה שידעתי" [פ/10.05.2018, 213, 4-1; 212, 3-1], וכי ברמלי הוא שעמד מאחורי תוכן מכתבי התשובה לדרישות הרשות לניירות ערך (להלן – הרשות או רשות ניירות ערך) והוא שאישר את נוסחם וחתם עליהם [פ/10.05.2018, 219, 31-28; 220, 9-7]; סיוון ציבולסקי, מנהלת גיוס הלקוחות של קרן קלע, התייחסה בעדותה לשאלת מעורבותו ומודעתו של ברמלי לנושא גיוס המשקיעים ומספרם, ולדבריה "אמיר אמר בדיוק, זאת אומרת הוא הנחה את כל מה שקשור ברמה השיווקית, כל מה שקשור לקרן. כל משקיע שהשקיע נשלח מייל לאמיר וכל שאלה שהייתה למשקיע, אם זו לא הייתה שאלה סטנדרטית התייעצתי עם אמיר, זאת אומרת שאלתי את אמיר איך לענות", וגם "אני הייתי מיתנהלת מול המחלקות השונות ומול אמיר. זאת אומרת ומי שהיה בסופו של דבר מחליט את ההחלטות הסופיות זה אמיר" [פ/10.05.2018, 7-1].

" [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.] הגדרת המונחים "נייר ערך" ו-"הצעה לציבור" נקבעו בסעיף 1 לחוק ניירות ערך: "נייר ערך" מוגדר כך – "תעודות המונפקות בסדרות על-ידי חברה, אגודה שיתופית או כל תאגיד אחר ומקנות זכות חברות או הישתתפות בהם או תביעה מהם, ותעודות המקנות זכות לרכוש ניירות ערך, והכל בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז, למעט ניירות ערך המונפקים בידי הממשלה או בידי בנק ישראל, שנתקיים בהם אחד מאלה:

...

ב. אכיפה בררנית 189 סוף דבר 192 פתח דבר עניינה של הפרשה שלפניי, בהונאת משקיעים בהיקף משוער של כ-340 מיליון ש"ח. כתב האישום החמור שהוגש על-ידי המאשימה כולל ארבעה אישומים שונים, המבוססים על מסכת אירועים שונה במקצת, אולם כל אחד מהם מהווה לטענת המאשימה נדבך נוסף בהונאה רחבת היקף, שבוצעה באמצעות שורת חברות וחברות קשורות שפעלו כולן באמצעות הנאשמת 3, רוביקון ביזנס גרופ בע"מ (בפירוק) (להלן – רוביקון או החברה).

לעניין שאלת הפררוגטיבה העומדת לרשות המאשימה להעמיד לדין את עופר, עמד על כך בית המשפט העליון בעניין ורדי: "מקובלת עליי לחלוטין העמדה לפיה, הפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובעיקר כאשר מדובר באכיפה מפלה ובררנית, לא תותנה, בהכרח, בקיומו של מניע פסול או בכוונת זדון. כפי שהובהר על ידי חברי, פסיקתו של בית משפט זה... מובילה למסקנה כי שערי הדוקטרינה יהיו פתוחים גם אם מדובר בהפליה פסולה בהעמדה לדין, שלא בכוונת זדון, אלא מתוך רשלנות או מחמת טעות שנפלה בשיקול הדעת של הרשות. עם זאת, מסכים אני כי הפעלת הדוקטרינה, במקרים בהם אין מדובר בכוונת זדון או בהחלטות שהתקבלו מתוך מניעים פסולים, תעשה רק במקרים חריגים שבהם עסקינן בהפליה משמעותית, הפוגעת בעקרונות של צדק והגינות משפטית." [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.; רע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' ורדי, פס' 2 לפסק דינו של השופט שהם (31.10.2018)] בהתאם, נקבע לא אחת כי הגנה מן הצדק עשויה לקום מקום בו "המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית-המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובענייני דיומא סתם" [עניין יפת, 370].

רלוונטיים לעניין זה דבריי בעניין ת"פ (ת"א) 13643-04-14 מדינת ישראל נ' אדרי פסקה 355 (פורסם בנבו,22.12.2016): "מקובלת עלי עמדת הנאשמים כי אינם חייבים להראות שהרשות פעלה ממניעים פסולים וכי במקרים מתאים ניתן לבסס טענה לפגיעה בשוויון גם בלא שתידרש בהכרח הוכחה בדבר שיקול זר או הפליה מכוונת וזדונית מצד הרשות (ראו ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט פוגלמן (10.9.2013)), אך אין בכך לומר כי הרשות איננה רשאית לשקול שיקולים רלבנטיים כגון דיות ראיות, אינטרס הציבור בניהול ההליך וסיכויי הרשעה, בבואה להחליט אילו מהמעורבים בפרשה להעמיד לדין" [ההדגשה אינה במקור – ח.כ.].

עם זאת, עופר לא העלה את הטענה בעניין בביז'אייב במסגרת סיכומיו, ומשכך מתייתר הצורך בדיון ובהכרעה בה. סוף דבר לסיכום הדברים, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות הבאות: הנאשם 1 בריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393 לחוק העונשין.

"'ניירות ערך' – תעודות המונפקות בסדרות על-ידי חברה, אגודה שיתופית או כל תאגיד אחר ומקנות זכות חברות או הישתתפות בהם או תביעה מהם, ותעודות המקנות זכות לרכוש ניירות ערך, והכל בין אם הן על שם ובין אם הן למוכ"ז, למעט ניירות ערך המונפקים בידי הממשלה או בידי בנק ישראל, שנתקיים בהם אחד מאלה:

אין חולק כי פעילות העותרת עולה כדי הצעה ומכירה– שיווק והנעה לרכישת הסכמי ההשקעה ומכירתם בפועל (הסכמי ההשקעה נמכרו למאות משקיעים, ומכאן ניתן להניח כי אף הוצעו למספר רב יותר של משקיעים – כך שלא מיתקיים החריג שנקבע בסעיף 15א(א)(1) לחוק ובתקנות ניירות ערך (פרטים לעניין סעיפים 15א עד 15ג לחוק), התש"ס-2000 לפיו הצעה או מכירה לפחות מ-35 משקיעים אינה מהוה הצעה או מכירה לציבור).

על פניו, כרטיסיית אוטובוס, כרטיס מנוי לתזמורת, כרטיס מועדון לקוחות ותלושי קניות – כולם תואמים את לשון הגדרת "ניירות ערך" בחוק.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, המסקנה היא כי פעילות ההשקעה המשווקת, מוצעת ונמכרת על ידי העותרת מהווה הצעה ומכירה לציבור של ניירות ערך, ומחייבת פרסום תשקיף בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק.

בהתאם, העתירה נדחית.

מאחר והמשך שיווק פעילות ההשקעה, הצעתה ומכירתה לציבור ללא פרסום תשקיף מהווה הפרה של הוראות חוק ניירות ערך, אני קובע כי על העותרת לחדול מפעילות זו תוך 14 יום, אלא אם כן יגיעו הצדדים להסדר אחר והכול בהתאם להוראות חוק ניירות ערך ולסמכות רשות ניירות ערך.

עניינה של בקשת האישור הוא בטענת המבקש לפיה המשיב גובה מלקוחותיו, כמדיניות, עמלת דמי ניהול פקדון ניירות ערך, בגין (א) ניירות ערך שבעבר נסחרו בבורסה ונמחקו ממסחר בבורסה (אף אם הלקוח אינו בעל עניין בחברה שניירות הערך שלה נמחקו מהמסחר בעקבות הצעת רכש מלאה); ובגין (ב) ניירות ערך שלא נרשמו למסחר בבורסה, וזאת לטענתו בנגוד לכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (עמלות), תשס"ח-2008 ("כללי הבנקאות") ולתעריפוני הבנק.

...

לאחר שבחנתי את הסדר הפשרה על יסוד הוראות אלה כמפורט לעיל ולהלן, מצאתי כי הסדר הפשרה משקף פתרון ראוי והוגן לתובענה.

מקובלת עלי עמדת הצדדים לפיה הסדר הפשרה הוגן, סביר וראוי בנסיבות העניין, בהתחשב במהות התובענה, מגבלותיה, ובסיכויים ובסיכונים של כל אחד מהצדדים בניהול התיק.

סוף דבר אני מאשרת את הסדר הפשרה ונותנת לו תוקף של פסק דין.

קשה לחלוק על כך שעמידה בראש מערכת סגורה המאפשרת ללקוחות לנקוט פעולות סחר במטבעות דיגיטאליים נכללת בהגדרה זו. העותרים טוענים כי יש ללמוד מהעובדה שסעיף 10(9), העוסק בפרט בניירות ערך, מתייחס במפורש ל"קנייה ומכירה", על כך שכוונת המחוקק הייתה להוציא פעולות אלו מיגדרי ההגדרה של "ניהול". אולם, לא מצאתי כי מסקנה זו עולה בברור מלשונם של סעיפי המשנה, בשים לב לכך שסעיף 10(9) מתייחס לפעולות של קנייה ומכירה "כסוכן או סוחר", ואילו סעיף 10(7) מתייחס לפעולות "כשלוח, כשומר, כסוכן או כנאמן", ומדגיש כי הדברים ייעשו "למען הזולת". משמע, סעיף 10(9) נועד להבהיר כי הבנקים רשאים לקנות ולמכור ניירות ערך (להבדיל ממגוון הנכסים אליהם מתייחס סעיף 10(7)) עבור עצמם, ואילו במגוון הפעולות הרחב יותר המנוי בסעיף 10(7) מותר להם לעסוק עבור הזולת.

מן הראוי להוסיף ולציין, כי בהמשכם של דברי ההסבר להצעת החוק, בהתייחסותם לסעיף 10 לחוק נכתב כי "ההצעה תואמת את המציאות בישראל שבה הבנק המסחרי נותן ללקוחותיו שירותים כספיים מגוונים ביותר, אך אינו נוהג בדרך כלל לעסוק בעיסוקים שאינם כספיים...". דברים אלו מדגישים כי הסעיף נועד לאפשר עיסוק מיגוון בתחומים כספיים בהתאם למציאות הנוהגת, ובהתאם, נבחר המונח "נכסים אחרים", שהוא מונח גמיש שיכול להכיל מיגוון רחב של נכסים כספיים בהתאם למציאות החיים המשתנה, ובכללם מטבעות דיגיטאליים.

...

המסקנה הנלמדת מכך היא שהמונח "נכסים אחרים" בסעיף 10(7) לחוק הבנקאות יכול להתפרש ככולל גם מטבעות דיגיטליים.

סוף דבר: העתירה נדחית.

פרשנות סעיף 10(7) לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981 (להלן: החוק), על-פי לשונו ובהתאם לתכליתו, מוליכה למסקנה כי שירותי מסחר במטבעות דיגיטליים (או "מטבע וירטואלי", המונח המשמש לצורך העניין בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים), תשע"ו-2016), חוסים תחת כנפיו של סעיף 10(7); הבנקים בישראל אכן מוסמכים לעסוק בפעילות זו. כפי שציינה חברתי בצדק, נושא הדיון נמנה על אותם מקרים שבהם נדרש המשפט להתמודד, באמצעות כלי-הקיבול העומדים לרשותו, עם תופעה חדשה, פרי התפתחות טכנולוגית, אשר זה מקרוב באה.