הצעת פשרה בערעורים על פסק דין בתביעת חברה לעבודות עפר

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בדימונה בת.א. 5694-07-12, שניתן על ידי כב' השופט משה הולצמן ביום 10.7.16, בו חייב המשיב לשלם למערערת סך של 50,000 ש"ח. המשיב, **** חג'בי (להלן - "המשיב"), היתקשר עם טן - חברה לדלק בע"מ (להלן - "טן") לבניית תחנת הדלק "טן" בדימונה (להלן - "הפרויקט").

בסופו של יום הצדדים לא הגיעו להסדר פשרה, וניתן פסק דין בתביעת מועלם.

הדבר עולה בבירור גם מלשון ההסכם, אשר חלקו הרלוואנטי לענייננו קובע: "מוסכם על הלקוח שהיות והצעת הפשרה בתיק עומדת ע"ס 920,000 ש"ח + מע"מ שיועברו לנתן מועלם והלקוח מאשר הסכמתו להצעה זו.

מעיון בחשבוניות אליהן מפנה המערערת, עולה כי יש ממש בטענה זו. בתביעה לבית המשפט, תבעה המערערת את ההפרש בין התשלום עבור כלל עבודות העפר - 16,541 מ"ק - לבין התשלום החלקי שבוצע, של 12,325 מ"ק. אלא שמעיון בחשבונית 203, החשבונית שניתנה בגין התשלום החלקי, עולה ששווי העבודה בגין החומר החפור, אשר לא בוצעה, קוזזה כבר מהתשלום החלקי עבור 12,325 מ"ק; על כן, לא היה מקום להורות על קזוזה ופעם נוספת.

...

סוף דבר, אני מקבלת הערעור.

המשיב ישלם למערערת סך של 101,184 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק והפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.04 ועד התשלום בפועל.

כן ישלם המשיב למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 40,000 ש"ח להיום וזאת בנוסף להוצאות משפט, כפי שנפסקו בבית משפט השלום.

מר זוהיר דאוד גרייס פרח (להלן: "המערער") הגיש ערעור (ע"א 21967-12-16) על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת איילת הוך-טל), שניתן בת"א 10144-06-11 ביום 19/10/16, לאחר שתביעת המערער, כנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המשיבה") כנגד איילון חבורה לביטוח בע"מ (להלן: "איילון") ויורשי המנוח עו"ד משה ענבר ז"ל, נדחתה והתקבלה באופן חלקי בלבד כנגד לישכת עורכי הדין בישראל.

הסבירות של השכר הנקבע היא ככלל פועל וצא מנושאי המחלוקות, מידת הקפם וערכה הממוני, לרבות האחריות בהכרעה הנדרשת (ראה ספרה של פרופ' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת), 224), וזאת מעבר לכך ששכר הבוררות במקרה זה נקבע על דעת הצדדים ובהסכמתם (ראה גם ת"א (חיפה) 676/04 המהנדס א' בצרתי נ' האחים קמרי עבודות עפר ביניין ופיתוח בע"מ תק-מח 2004(4) 649.

ראשית, סבורים אנו, כי ראוי להבחין בין אמירות שנאמרו על ידי בית המשפט במהלך דיון, בייחוד בעת שעמדה על הפרק הצעת פשרה שהצדדים גיבשו עוד עובר לדיון, ובין קביעותיו של בית המשפט במסגרת פסק דין, וקיים מרחק רב בין כוחן המחייב של אלה.

גילגוליו של הליך הבוררות מלמד, כי לא נגרם למערער נזק מפסק דינו של הבורר, לאחר הסכם הפשרה, שנקשר בין המערער והחברה ואשר קיבל תוקף של פסק דין בהליך שהתנהל בבית המשפט העליון.

...

יחד עם זאת, משנתוודענו לגילו של המערער כיום ועל רקע הדרך הארוכה שנאלץ המערער לעבור, כאשר הבורר שמונה בעניינו מונה שלא בהליך ראוי ואף על רקע שיקולים זרים, שאינם לגיטימיים, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט קמא, כי ממצאים אלה, משנודעו למערער, הסבו למערער עוגמת נפש לא מבוטלת ופגיעה קשה באימון שניתן לתת במוסדות לשכת עורכי הדין, אשר הייתה אמורה להתנהל בדרך אחרת, בכל הנוגע לסוגיה משמעותית כגון מינוי בורר.

משהערכת הנזק בגין ראש הנזק של עוגמת נפש מצויה בעיקרה בשיקול דעת הערכאה הדיונית, ולאחר ששקלנו את הנימוקים השונים, עליהם עמד בית משפט קמא בקביעת סכום הפיצוי, סבורים אנו, כי אין מקום להתערב בסכום שנפסק על ידי בית משפט קמא וכי הוא אינו חורג מן הפיצוי הראוי, במכלול הנסיבות שפורטו.

סוף דבר לאור כל האמור, אנו מורים על דחיית שני הערעורים.

][] לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט יעקב דנינו) בת"א 51951-06-17 מיום 8.6.2020, אשר פסק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), כי על המבקשים לשלם למשיבה סך של 2,100,000 ש"ח בתוספת מע"מ. רקע והשתלשלות העניינים המבקשת 1 היא חברה פרטית לבצוע עבודות בטון והמבקש 2 הוא המנכ"ל ובעל השליטה בחברה (להלן: "החברה הקבלנית" ו-"מר מרגי", בהתאמה).

יצוין, כי לתביעה זו קדמה תביעה אחרת שהגישה קבלנית המשנה נגד החברה הקבלנית (ת.א. 41527-01-15, להלן: "התביעה הקודמת") בקשר עם ביצוע העבודות בפרויקט, אשר הסתיימה בהסדר פשרה ובמחיקת התביעה הקודמת.

ביום 26.1.2020 נערך דיון קדם משפט נוסף בתיק במהלכו הציע בית המשפט לצדדים כי ההכרעה בתביעה ובתביעה שכנגד תנתן על דרך הפשרה.

בבקשה נטען כי לא הוסברה למר מרגי, נציג החברה הקבלנית, משמעות ההסכם הדיוני בדבר הכרעה על דרך הפשרה, ובכלל זה – זכות העירעור המצומצמת על פסק הדין שיינתן, וכן צוינו פגמים בהתנהלות בא כוח החברה הקבלנית.

כך, למשל, כאשר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין תביא לקריסתו הכלכלית של המערער ותגרום לו נזק רב (ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 406 (1997)); כאשר יש בידי המערער לשכנע כי לא יוכל להפרע מהזוכה אם יצליח בערעורו (ע"א 7729/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 19 (7.1.2019); וכאשר מדובר בפסק דין המורה על תשלום סכום כסף גבוה במיוחד, נוצר חשש שמא הזוכה יוציא חלקים ממנו עד להכרעה בעירעור באופן שיקשה על ביצוע ההשבה (ע"א 6273/19 אלטר נ' בן אבו, פסקה 12 (2.12.2019)).

...

באשר למאזן הנוחות – סבורני כי המבקשים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להציג תשתית ראייתית מינימאלית לביסוס טענותיהם בדבר הקושי בהשבת המצב לקדמותו, אם יתקבל הערעור ויבוטל החיוב הכספי שהושת עליהם.

סוף דבר: דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 6969/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט מ' מזוז המערערת: איזיטופ פיתרונות טכנולוגיה לאיכות הסביבה בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. י.ר.א.ב שירותי נוי (1985) בע"מ 2. עריית קרית מוצקין 3. י.ע.ז חברה לבניה ופיתוח בע"מ משיבות 4-6 פורמאליות: 4. אגש ש.ח עבודות עפר בע"מ 5. י. לרר (הנדסה) בע"מ 6. אולניק חברה להובלות עבודות עפר וכבישים בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה מיום 24.9.2014 בעת"מ 031183-09-14 שניתן על ידי כבוד השופט א' אליקים תאריך הישיבה: כ' בשבט התשע"ה (9.2.2015) בשם המערערת: עו"ד רמי שר-ישראל בשם המשיבה 1: עו"ד בני שפר; עו"ד הגר פינס; עו"ד טל הנץ בשם המשיבה 2: עו"ד אייל כץ; עו"ד מוטי בר-לב ][]פסק-דין

]המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: בהחלטתנו מיום 10.2.15(תוקנה ב-12.2.15), לאחר הדיון מיום 9.2.15, נאמר: "הודענו לצדדים, כי דעתנו היא שפסק הדין קמא, במיוחד בנושא 'דרישת השליטה' – נכון, ועל כן הצענו כפשרה בשל אינטרס הציבור והמצב העובדתי, כי העבודות שלא בוצעו עד כה יימסרו למשיבה 1. ואולם, לאחר שתחילה נאמר לנו מפי המערערת כי בוצעו כ-60% מן העבודות, נאמר לאחר מכן כי בוצעו למעלה מ-90%. במקרה כזה יתכן כי אין מנוס מקביעה שמה שנותר הוא תביעת פיצויים על-ידי המשיב 1. לצערנו הנתון הנכון אינו זמין כרגע בידי נציגי העיריה. על כן בשלב זה ייפסק הדיון, ותוך שבוע יימסר תצהיר מטעם המערערת ומטעם העיריה באשר לנתח העבודות שבוצע. המשיבה 1 תוכל להגיש עמדתה תוך שבוע נוסף. לאחר מכן יינתן פסק דיננו". בעקבות זאת, נתקבלו שני תצהירים: האחד מטעם עריית קרית מוצקין, לפיו עד הפסקת העבודות בעקבות החלטתנו בוצעו כ-85% מהקף עבודות המיכרז, לרבות הגדלה שנדרשה בעקבות הוראות המשרד להגנת הסביבה ולהשלמת טפול בתאי שטח צפוניים.

...

]המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: בהחלטתנו מיום 10.2.15(תוקנה ב-12.2.15), לאחר הדיון מיום 9.2.15, נאמר: "הודענו לצדדים, כי דעתנו היא שפסק הדין קמא, במיוחד בנושא 'דרישת השליטה' – נכון, ועל כן הצענו כפשרה בשל אינטרס הציבור והמצב העובדתי, כי העבודות שלא בוצעו עד כה יימסרו למשיבה 1. ואולם, לאחר שתחילה נאמר לנו מפי המערערת כי בוצעו כ-60% מן העבודות, נאמר לאחר מכן כי בוצעו למעלה מ-90%. במקרה כזה יתכן כי אין מנוס מקביעה שמה שנותר הוא תביעת פיצויים על-ידי המשיב 1. לצערנו הנתון הנכון אינו זמין כרגע בידי נציגי העיריה. על כן בשלב זה ייפסק הדיון, ותוך שבוע יימסר תצהיר מטעם המערערת ומטעם העיריה באשר לנתח העבודות שבוצע. המשיבה 1 תוכל להגיש עמדתה תוך שבוע נוסף. לאחר מכן יינתן פסק דיננו". בעקבות זאת, נתקבלו שני תצהירים: האחד מטעם עיריית קרית מוצקין, לפיו עד הפסקת העבודות בעקבות החלטתנו בוצעו כ-85% מהיקף עבודות המכרז, לרבות הגדלה שנדרשה בעקבות הוראות המשרד להגנת הסביבה ולהשלמת טיפול בתאי שטח צפוניים.

כפי שנאמר בהחלטתנו מיום 10.2.15, סבורים אנו כי אכן לא עמדה המערערת בתנאי הסף של שליטה בציוד מכני-הנדסי.

לכן אין מקום להיעתר לערעורה.

ערעור על פסק דינה של כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע בת"א (שלום פתח תקווה) 27443-03-14 מיום 12.12.21, בו נדחתה ברובה תביעה בסך 250,000 ₪ שהגיש המערער נגד המשיב, והאחרון חויב לשלם למערער סך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. בתביעתו טען המערער כי המשיב, שתיכנן בית שניבנה על ידי המערער ופיקח על הבניה, הפר הסכם פשרה מיום 13.6.10 שנחתם עימו בהליך קודם בת"א (טבריה) 978/05 (להלן: "ההליך הקודם").

לפי הסכם הפשרה שם (להלן: "הסכם הפשרה"), אשר ניתן לו תוקף של פסק דין, קיבל המשיב 20,000 ₪ מחברת הביטוח ו-10,000 ₪ מהמערער, והתחייב לתכנן ולבצע על חשבונו את העבודות הנדרשות לחזוק יסודות הבניין ונקוז הבניין, באופן שהבניין יהיה יציב ולא תיגרם לו תזוזה.

המומחה קבע בחוות דעתו כי יש צורך בבצוע עבודות תיקונים של ניזקי תפיחה באגף הצפוני של הבית (בחזית הבית ובתוך הבית), אשר הן באחריות המשיב ועלותן 30,000 ₪ בתוספת מע"מ. באשר לעבודות נוספות שהמומחה מצא כי יש לבצען (עבודות עפר לקבלת שיפועים חצוניים ויציקת סינרי בטון) קבע המומחה שעבודות אלה הן באחריות התובע (המערער), שכן הצורך באותן עבודות נבע מהקמה במועד מאוחר יותר של בית אחר מדרום לבית מושא התביעה, אשר הפר את משטר הזרמת מי הגשמים והביא לכך שמי הגשמים הצטברו בקירבת הבית.

המערער הוסיף וטען כי מסקנת בית המשפט בקביעת אומד דעת הצדדים בהסכם הפשרה מוטעית, במיוחד כאשר לא הוצג בפניו פרוטוקול חקירת מומחה בית המשפט בהליך הקודם, ולעומת זאת, הייתה הצעה קודמת של בית המשפט בהליך הקודם, לפיה ישלם המשיב סכום גבוה יותר מ-30,000 ₪.

...

איני סבור כי ניתן לבוא בטרוניה בשל האמור לעיל אל המומחה (ואף לא אל בית המשפט שקיבל את חוות דעתו), על כך שהכין חוות דעת לפי מיטב שיקול דעתו המקצועי והגיע למסקנה אליה הגיע.

משמצא כי אין נדרשות עבודות חיזוק, כתב מסקנה זו בחוות דעתו, נימק אותה וחזר על כך בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובחקירתו בבית המשפט (ר' למשל, תשובת המומחה מיום 1.7.18 לשאלות הבהרה: "מאחר ואין כל צורך לבצע חיזוק לבניין מאחר ולא נצפתה כל שקיעה או סדקים כתוצאה משקיעה, כיצד ניתן לתכנן ולהעריך עלות החיזוק ללא שאני רואה כל נזק....", וכן תשובתו מיום 22.2.18 לשאלה 16 לשאלות ההבהרה: "אני לא יכול לאמוד שווי עבודה שלא נדרשת כלל. מה אני צריך לאמוד? איזה שווי אני אתן לעבודה בהיקף אפס? איני יכול לקבוע שווי עבודה נשוא ההסכם מאחר ובפועל אין עבודה כזו").

אשר על כן, בכפוף לתיקון/הבהרה הנזכרים בסעיף 16 לעיל, אני דוחה את הערעור.