הצעת חוק סגירת רחובות בשבת הסדרה חוקית לסגירת רחובות בשבת

שיקול הדעת לקביעת סיווג הנכסים ותעריפי הארנונה שייגבו בגינם מסור לרשויות המקומיות, אך זאת, כאמור, בכפוף לרשימה סגורה של סווגם ראשיים (וסיווג אחד שיורי), כמו גם בכפוף לתעריפי מינימום ומקסימום שנקבעו בתקנות ההסדרים ביחס לכל אחד מהסיווגים האמורים (ראו: תקנות 6 ו-7 לתקנות ההסדרים; בר"מ 1676/15 ‏ברודקאסט וידאו ש.ב בע"מ נ' מנהל הארנונה בתל אביב-יפו (‏09.06.2016)" (פסקות 5, 6) (ההדגשות שלי – מ' נ').

בדברי הסבר להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 עמד המחוקק על תכליתו של השינוי: "מאז שנת 1987 הוגבל מדי שנה עידכון הארנונה במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה. על מנת לקבוע כללים אחידים להטלת ארנונה כללית וסיבות מוגדרות למתן הנחות, מוצע להסדיר את נושא הארנונה בחקיקה ראשית על פיה יקבעו שרי האוצר והפנים את השיעורים המירביים והמזעריים לארנונה, את שעורי העידכון ואת הסיבות להנחות ושיעורן. כן יקבעו השרים באופן אחיד לכל הרשויות את סיווג הנכסים ושיטת חישוב השטחים ואת היחס בין שעורי הארנונה שיוטלו על סוגי הנכסים השונים". בהתייחס לשינוי זה משנת 1993 ולאמור בהצעת החוק, קבעה השופטת ארבל בעע"מ 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות (17.7.06) כי "מדברים אלו ניתן ללמוד כי מטרתו של חוק ההסדרים הנה ליצור יציבות במשק ובהטלת הארנונה, לקבוע כללים ברורים ואחידים להטלת ארנונה ולהטיל פקוח על הרשויות המקומיות בכל הנוגע להטלת ארנונה" (שם, בסופה של פסקה 6).

היא אף אינה חולקת על כך כי הסווג שבתקנות מחייב אותה, היא טענה בתגובתה: "ואולם בנגוד גמור לרושם שעלול להיתקבל מטענות המבקשים – צו הארנונה של עריית רחובות כולל במפורש קטגוריות סיווג נפרדות של 'מלאכה'...וזאת כמתחייב מקטגוריות הסווג הראשיות שנקבעו בתקנות ההסדרים לעניין ארנונה. לפיכך, מי שנכסו משמש כבית מלאכה ומי שעוסק בפועל במלאכה – מחויב לפי סיווג 'מלאכה'..." (ר' עמ' 2 למטה) (ההדגשה שלי – מ' נ').

...

לאור האמור עד כאן, אני קובעת כי מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". נראה שמתקיים גם התנאי הקבוע בסעיף 8(א)(2) בחוק תובענות ייצוגיות, שזו הדרך היעילה להכרעה במחלוקת, נוכח השאלה העקרונית הרוחבית שמעוררת התובענה, חרף הבדיקות הפרטניות שידרשו לשם סיווג הנכסים.

אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) לסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות - אני סבורה בהתחשב באופן ניהול ההליכים עד כה כי המבקשים ובא כוחם עומדים בתנאים אלו וכי קיים יסוד סביר להניח שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות ויכללו בה את האמור בפרק זה שכותרתו "סוף דבר" וכן יציינו כי ניתן לעיין בהחלטה המאשרת בפנקס תובענות ייצוגיות.

בסיכומי ההגנה, ובהמשך לטענת ההגנה בדבר אכיפה בררנית, הפנה הסניגור את הזרקור לכתוב במסמך מדיניות האכיפה- ת/6; לטענתו, מיסמך זה אינו מפורט דיו באשר לאזורים המוגדרים בו. כך לגבי איזור "מרכז העיר" המסמך אינו מיפרט אילו רחובות נמנים בו, ובכך לא נקבע תחום "מרכז העיר", זאת לטענתו, נכתב בעלמא בנגוד לדין כך שהדבר דרוש את אישור מועצת העיר בחקיקה.

כפי שנקבע באותו עניין הרי שהרשויות המקומיות בישראל הוסמכו במפורש, בחקיקה ראשית, להתקין בחוקי העזר הוראות שעניינן פתיחת עסקים בתחומן ביום שבת (ראו: חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א – 1990 (להלן:"חוק ההסמכה"): "חוק ההסמכה נועד מפורשות להסיר ספק זה, "להקנות לרשויות המקומיות את הסמכות להסדיר איסור פתיחתם של עסקים בימי המנוחה" ולהבטיח את המשך תוקפם של חוקי העזר הקיימים (דברי ההסבר להצעת חוק הרשויות המקומיות (איסור פתיחת עסקים וסגירתם בימי מנוחה), התשמ"ח-1988, ה"ח 134 (מדובר בהצעה המקורית לחוק ההסמכה, שחקיקתו הושלמה בהמשך במסגרת הכנסת השתים-עשרה לפי דין הרציפות, ראו: ד"כ 12(3) 1191 (התשנ"א)); ראו גם: עניין ברמר, בפסקות 29-28 לפסק דיני).

מדיניות האכיפה הסלקטיבית של ערייה כרשות מנהלית, נפסלה עוד בעע"מ 2469/12 מוריס ברמר נ' עריית תל אביב ואח' (פורסם במאגרים, 25.06.13) שם נקבע כי מדיניות של העידר אכיפה שקטה של חוק העזר בדבר איסור עבודה בשבת וזאת במקומות מסוימים, לעסקים המפרים ופתוחים בשבת הנה בבחינת "לעג לרש" (פסקה 19 לפסק הדין) ונקבע כבר אז כי על הערייה לקבל החלטה בהתאם לסמכותה הנתונה לה ולהסדיר בחקיקה את הנושא, דבר שהוביל לפסיקה בעיניין היתאחדות הסוחרים ותיקוני החקיקה המופיעים לעיל.

...

בית המשפט העליון מציין בהלכת בורוביץ כי: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו, אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות הנפסדת של הרשויות, לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל עיקר, אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות...". בית המשפט העליון קבע בהלכת בורוביץ מבחן תלת שלבי לתחולת ההגנה מן הצדק: זיהוי הפגמים במנותק משאלת חפות או אשמה, בחינת קיומו של ההליך חרף הפגמים בנסיבות של אותו מקרה והאם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים יותר מביטול כתב אישום (שם, בפיסקה 21).

מן הכלל אל הפרט יישום הדוקטרינה להגנה מן הצדק על שלושת השלבים שנקבעו בהלכת בורוביץ מובילים את בית המשפט למסקנה לפיה יש להורות על ביטול האישומים בעניין הדוחות אותם הנאשמת טרם שילמה, וזאת הן בשל פגיעה בזכותה החוקתית להליך הוגן ויצירת מצב של אכיפה בררנית ללא כל הסמכה כדין.

יפים לעניין זה דברי השופט לנדוי בבג"צ 390/79 עזת מחמד מוסטפה דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל (פורסם במאגרים, 22.10.79): " ...עדיין רב החשש שבית-המשפט יראה כאילו נטש את מקומו הראוי לו וירד אל תוך זירת הוויכוח הציבורי, ושהחלטתו תתקבל על-ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל-ידי חלקו האחר בדחייה גמורה ונרגשת. במובן זה אני רואה עצמי כאן, כמי שחובתו לפסוק על-פי הדין בכל ענין המובא לפני בית-המשפט כדין, היא דווקא כופה עלי הר כגיגית, ביודעי היטב מראש שהציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד... (שם, בעמ' 4)". לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול האישומים כנגד הנאשמת מחמת קבלת הטענה להגנה מן הצדק.

(18.2) מר יאיר מוהר: סגן מנהל אגף חופים בעריית תל אביב, אשר הצהיר בין היתר, כי לעניין מרבית התקופה הרלוואנטית לתביעה חל צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים במקומות רחצה מוכרזים) התשכ"ה – 1965, ולפיו הרשות המקומית לא היתה מוסמכת לסגור מקום רחצה על דעת עצמה והסמכות ניתנה רק למפקח רחצה מטעם משרד הפנים.

שוק הכרמל מנוקה על ידי רכב טיאוט כאשר הוא ריק והוא מנוקה בשבת.

נטען כי למבקשים אין ולא יכולה להיות ידיעה לגבי הנסיבות שהביאו לנזק; הרחובות מהן נכנסת הפסולת למערכת הנקוז, צנור הנקוז העירוני וחוף הים הם בשליטת הערייה; לאור חזרה עיקבית של ארועי הזיהום בחוף אביב אזי ארועי הזיהום שגרמו לנזק מתיישבים יותר עם המסקנה שהעירייה לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות סבירה.

ח"כ זנדברג סיכמה את הישיבה ובעמ' 32 נכתב מפיה בין היתר: "לנושא חלוקת הסמכויות והפיקוח בין הרשויות המקומיות, תאגידי המים, רשויות הנקוז, משרד החקלאות ורשות המים כאחראית על תאגידי המים. אני מציעה שבנושא הזה אנחנו כועדה נפנה למרכז המחקר והמידע של הכנסת ונבקש מהם עבודה על חלוקת הסמכויות, איפה הבעיה של ההתנגשויות בין הנגר העילי, הנקוז ובין הביוב, מפוי של הסמכויות בישראל, ואולי גם מה נעשה בעולם.

...

בדרך אגב אציין ,כי אני סבורה שגם לו היה מוצג לעיוני פתרון ישים שננקט במדינה אחרת בעלות אסטרונומית, על מנת למנוע מצב שבו ימים ספורים בשנה במהלך החורף לא יוכלו שחיינים וגולשים להיות בים, לא היה מקום לאשר בקשה שכזו, שכן התועלת מההליך היתה פחותה מהנזק לציבור.

לסיכום: א) משלא מצאתי כי יש אפשרות סבירה שהתביעה תוכרע לטובת חברי הקבוצה, אין מנוס מדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

התביעה האישית נדחית אף היא.

ביום 28.2.22 ועל רקע ההחמרה במצבה הנפשי, היתנהגותי ותפקודי , נעשתה לגב' א' הערכה פסיכוגריאטרית חוזרת ע"י ד"ר אודסקי, אשר המליץ על סידור במח' תשושי נפש בבית אבות תוך שקבע כי הגב' א' לא מודעת לחומרת מצבה ולצרכיה, היא מסכנת את עצמה כאשר יוצאת בשעות הלילה משוטטת ברחובות ואף בכביש מהיר.

הוצע לגב' א' לעבור למסגרת חוץ ביתית אך היא הביעה היתנגדות לכך.

שעות הטיפול פוצלו ונפרסו על כל ימות השבוע (3 שעות בבוקר ועוד שעתיים אחר הצהריים בימים א'-ה', ו-3 שעות בשעות הבוקר בימים שישי ושבת) ובתוספת של שעתיים במימון פרטי בשבת אחר הצהריים.

צורף מכתב מרכזת מקבץ דיור בו הובהר כי אין אפשרות לסגור את הבית או חצר הגינה כדי להגן על הגב' א' מפני הסכנות הכרוכות בשוטטות שכן כל פעם שנעשה ניסיון כזה הדבר גרר תגובה נסערת מצדה הכוללת צעקות תוך שדיירם בקירבת ביתה הזמינו לה מישטרה.

אין אלא לשוב ולקרוא למחוקק להסדיר מצב בלתי סביר זה וודאי ביחס לאותם קשישים עריריים נעדרי עורף משפחתי אשר יכול לממן או להשלים מימון של העסקת עובד זר בבית .

...

עמדת אפוטרופוס לדין הוגשה לתיק ביום 13.3.22 במסגרתה ומנימוקיה המליצה להיעתר לבקשה ולהתיר השמתה של הגב' א' במחלקה לתשושי נפש בבית אבות וזאת בהעדר אלטרנטיבה אחרת התואמת את צרכיה.

בנסיבות אלה ובהעדר אלטרנטיבה אחרת בנמצא אין מנוס כי אם להיעתר לבקשה וזאת בלב כבד.

לפיכך ומן המקובץ אני מורה כדלקמן: אני מתירה למבקש העברתה של הגב' א' לסידור חוץ ביתי בבית אבות "XXX" בXXX במחלקה המותאמת לצרכיה.

מדובר בשכונה מעורבת אשר 33% מתושביה אינם דתיים (31% דתיים לאומיים, 27% חרדים ולגבי 9% הנותרים אין מידע לגבי השתייכותם)(הנתונים לקוחים מחוות הדעת של היועץ המשפטי לעירייה) ובכל רחובותיה נוסעים כלי רכב בשבת.

וכן: "הרשות המקומית משמשת – בכל פעולה ופעולה שהיא מבצעת – נאמן על כספי הציבור, ותפקידה לקדם מטרות ציבוריות בשם טובת הכלל" (עע"מ 662/11 סלע נ' ראש המוצע כפר ורדים, פסקה 20) (9.9.2014)(להלן: עניין כפר ורדים)).

כידוע לרשויות המקומיות בישראל הוענקה סמכות מפורשת לחוקק חוקי עזר שעניינן פתיחת עסקים בתחומן בשבת (ראו: חוק לתיקון פקודת העיריות (מס' 40), התשנ"א-1990, שעיגן במפורש בסעיפים 249(20) ו-(21) לפקודת העיריות [נוסח חדש], את סמכות הערייה להסדיר פתיחה וסגירה של מקומות צבוריים בשבת "בתחשב בטעמים שבמסורת דתית").

...

כפי שציינתי לעיל, בנסיבות שבהן דרישת התושבים שומרי השבת חורגת מין האיזון שנקבע בחוק העזר, אני סבורה שרק פגיעה כבדה וקשה ברגשות הדת תצדיק להתחשב בכך.

סוף דבר נוכח האמור אני מקבלת את התביעה ומורה על הפעלת הבריכה בשבת לתקופה בת שנתיים, לשם שירותי שחייה בלבד (כשגג הבריכה סגור).

בסופו של דבר, יום השבת הוא יום המנוחה של כולנו, ובדרך כלל, גם מי שאינו שומר שבת כהלכתה, נהנה מן מהשלווה שהשבת משרה במרחב הציבורי.