הצעת ביטול חוק שחרור מוקדם לאסירים

זו הפעם השנייה שבה מובאת סוגיית שיחרורו על תנאי של המבקש לפני בית משפט זה. בקשתו הקודמת של המבקש, משנת 2012, נדונה בפסק דין קודם של בית המשפט המחוזי – שאף בו בוטלה החלטת הועדה המיוחדת, שהורתה על שיחרורו המוקדם של המבקש (עת"א 47599-03-13).

בסופו של דבר קבע בית המשפט כי אף בהנתן היתנהגותו הראויה של המבקש במהלך מאסרו ותכנית השקום המוצעת עבורו, לא נפלה טעות משפטית בהכרעת בית המשפט המחוזי שהורה על ביטול שיחרורו על תנאי של המבקש ממאסר.

על פי חוק שיחרור על תנאי, לרשות המוסמכת – נציב בתי הסוהר, ועדת שחרורים או ועדת שחרורים מיוחדת – נתונה סמכות להורות על שיחרור מוקדם ממאסר (רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה, פסקה 41 (20.7.2009)); ואולם הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה לשיחרור מוקדם, וכי האסיר עומד בתנאים שנקבעו לשם כך בחוק שיחרור על תנאי, מוטל על כתפיו של האסיר (רע"ב 51/15 פלוני נ' ועדת השחרורים, פסקה 13 (28.4.2015)).

...

עם זאת, בנסיבות המקרה מצא בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהמבקש חדר לשטחה של מדינת ישראל באופן בלתי חוקי, וביצע בצוותא רצח אכזרי של אזרח ישראלי.

על יסוד האמור קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש טרם הפנים את חומרת מעשיו, וכי בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי חלפה מסוכנותו; ועוד נקבע שדי בזאת על מנת להוביל למסקנה כי המבקש אינו עומד בתנאים שנקבעו בחוק לשחרור מוקדם.

על רקע האמור, העובדה כי לא ניתן לפקח באופן אפקטיבי על המבקש לאחר שחרורו מקבלת משנה חשיבות.

בנסיבות המקרה, ומשלא עלה בידי המבקש להפיג את החשש הממשי ממסוכנותו והסיכון הקיים לציבור משום כך, היעדרה של יכולת פיקוח אפקטיבית על המבקש לאחר השחרור מטה את הכף אל עבר המסקנה שלא ניתן להורות על שחרורו.

מכל אותם טעמים שפירטתי אין עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והתוצאה היא שבקשת רשות הערעור נדחית.

העותר הגיש עתירה ובה ביקש לבטל את החלטת ועדת השחרורים ולהורות על שיחרורו על תנאי מן המאסר (עת"א 9714/12/14 בביהמ"ש המחוזי בחיפה שנקבעה לדיון ביום 8/1/15).

ההחלטה בעיניינו של העותר מבוססת על הקביעה כי שב"ס מאפשר כניסה של מטפלים פרטיים להפגש עם אסירים רק לצרכי הכנת תוכנית שקום לצורך ועדת שחרורים מכוח חוק שיחרור מוקדם או לצורך איבחון הנידרש לצורך ניהול ההגנה בתיק פלילי של האסיר.

על כן, סבורני כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר באסיר שהתנהגותו במהלך המאסר תקינה והוא מבקש ליצור תוכנית טפול פרטית שאולי תענה על דרישות ועדת השחרורים, אשר קבעה בהחלטתה שתוכנית רש"א שהוכנה עבור העותר איננה מספיקה לפיקוח עליו, ובנסיבות בהן אין בידי רש"א אפשרות להציע תוכנית המיועדת לעברייני תעבורה כדוגמת העותר, החלטת המשיב שלא לאפשר פגישה עם עו"ס לשם הכנת תוכנית פרטית הנה החלטה בלתי סבירה שלא הביאה בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים לעניינו של העותר.

...

סבורני כי בנסיבות אלו עצם העובדה כי לא קבוע לעת הזו דיון נוסף בפני ועדת השחרורים אינה מספיקה על מנת לדחות את טענתו של העותר כי הוא מבקש להכין תוכנית טיפול פרטית כדי לשפר את הסיכויים שישוחרר שחרור מוקדם.

על כן, סבורני כי בנסיבות העניין, כאשר מדובר באסיר שהתנהגותו במהלך המאסר תקינה והוא מבקש ליצור תוכנית טיפול פרטית שאולי תענה על דרישות ועדת השחרורים, אשר קבעה בהחלטתה שתוכנית רש"א שהוכנה עבור העותר איננה מספיקה לפיקוח עליו, ובנסיבות בהן אין בידי רש"א אפשרות להציע תוכנית המיועדת לעברייני תעבורה כדוגמת העותר, החלטת המשיב שלא לאפשר פגישה עם עו"ס לשם הכנת תוכנית פרטית הינה החלטה בלתי סבירה שלא הביאה בחשבון את כל השיקולים הרלוונטיים לעניינו של העותר.

אשר על כן אני מקבל את בקשת העותר ומורה למשיב לאפשר לעותר להיפגש עם העו"ס נועם אלון לשם הכנת תוכנית טיפול פרטית.

אמצעי זה שננקט אמור להיות "עוור" למאפיינים פרטניים של כל אסיר, זאת להבדיל מבדיקה פרטנית הנערכת לגבי כל אסיר כאשר עניינו נדון במסגרת חוק שיחרור על תנאי, תשס"א – 2001.

ככלל, לאסיר אין זכות קנויה לשיחרור מוקדם, גם לא לשיחרור מינהלי.

הוראת סעיף 68ג' החליפה את ההוראה הקודמת, אשר קבעה כי "רשאי הנציב לפי שיקול דעתו ובמועד שימצא לנכון להורות...". נוסח הסעיף לאחר התיקון הוא "יורה הנציב". בסיפא לסעיף התווסף התנאי "ואולם לא ישוחרר לפי סעיף זה אף אסיר אשר במועד האמור נשא לפחות מחצית מתקופת מאסרו". בדברי ההסבר להצעת החוק נכתב : "מוצע לתקן את סעיף 68ג לפקודה כך שיובהר כי סמכות הנציב המעוגנת בו אינה סמכות שברשות, אלא מדובר במנגנון שמופעל כל אימת שקיים פער בין תפוסת האסירים לתקן הכליאה". סעיף 3 ב לחוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 54 והוראת שעה התשע"ט – 2018) קובע : "על אף האמור בס"ק (א), בתקופת הוראת השעה יחולו, לעניין אסיר שהתקיים בו אחד מהתנאים המפורטים להלן, הוראת סעיף 68ג והתוספת הראשונה לפקודה, כנוסחן ערב תחילתה של תקופת הוראת השעה :

בחוק המאבק בטרור, או עבירת בטחון, כהגדרתה בחוק סדר הדין הפלילי (עצור החשוד בעבירות ביטחון) (הוראת שעה) התשס"ו – 2006, בנוסחו ערב ביטולו בחוק המאבק בטרור.

...

דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נראה לי כי דין העתירה להידחות.

הוועדה, לאחר ששקלה את שיקוליו הפרטניים של העותר, הגיעה למסקנה לדחות את בקשתו ולא להורות על שחרורו המוקדם.

אני מורה על דחיית העתירה.

בל נשכח כי על פי החוק, במקרה והאסיר הזוכה לשיחרור על תנאי, יפר את תנאי השיחרור ו/אויעבור עבירה נוספת בתקופת התנאי, ניתן לבטל את השיחרור על תנאי ולהחזיר את האסיר לבית האסורים על מנת שישלים את ריצוי עונשו בין אם הוא תושב הרשות הפלשתנאית ובין אם הוא אזרח ותושב ישראל – ראו בעיניין זה סעיף 20 לחוק שיחרור על תנאי ממאסר שדן בבטול שיחרור בשל עבירה נוספת וכן סעיף 21 שדן בבטול שיחרור בשל הפרת תנאי אחר.

לעניין זה אפנה לרע"ב 3248/12 אלי עמר נגד ועדת השחרורים מיוחדת (ניתנה ביום 2.1.13), שם נקבע כי: "... שבהסתכלות לעבר אין די. ככלל, יש צורך גם לבחון את היתנהגותו של האסיר על ציר הזמן לאחר ביצוע העבירה ובמהלך ריצוי המאסר. לאמור, האם מסוכנותו של המבקש דעכה עם השנים או היתעצמה. האם נתווספו לה נדבכים שונים, לכאן או לכאן, עם חלוף הזמן. כפי שמורה סעיף 10(ב) לחוק שיחרור על תנאי, הדן בשחרורו המוקדם של אסיר עולם – על הועדה לשקול גם "האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להישתלב בחברה ולתרום לה". ראו גם עת"א (חי') 27418-06-13 עלאן (אסיר) נגד משטרת ישראל/ שירות בתי הסוהר (ניתנה ביום 7.7.13), שם התערב בימ"ש המחוזי בהחלטת ועדת השחרורים אשר לא התייחסה למכלול הנתונים שיש להביא בחשבון בצד חומרת העבירה ונקבע כי החשש מפני הישנות מעשי עבירה בעתיד חייב להיות מבוסס על תשתית כלשהיא מלבד מעשי העבירה וזהו רק אחד ממכלול השיקולים שיש להביא בחשבון.

זאת ועוד, בעייננו הוועדה לא נתנה משקל מספיק לעובדה כי הרשות המקומית - המועצה המקומית בקטינה, שהאסיר נימנה על תושביה, מוכנים לקבל את האסיר לעבודה ולהעניק לו תמיכה, מעקב ולווי ואף לשלבו בתהליך טפולי, והיא אינה יכולה להיות פטורה מלהתייחס להצעת השקום, גם אם זו מבוצעת ברשות הפלשתינית, באמירה כי: "אין בתכנית השיקומית שום התחייבות לדיווח לועדה באם האסיר יפר את תנאי השיחרור", נימוק זה כשלעצמו, לטעמי, אינו יכול לעמוד, הגם שהוא יכול להיות שיקול משני מבין כלל השיקולים המהותיים והרלוונטיים.

...

אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי הנכבדים לדחות את העתירה.

במקרה דנן, אני סבור כי נפל פגם בהחלטת ועדת השחרורים שלא שקלה את כל השיקולים הרלוונטיים, כגון היותו של העותר קטין בעת ביצוע העבירה, תקופת המאסר הקצרה שנותרה לריצוי, העדר עבר פלילי ושזה מאסרו הראשון.

סיכומו של דבר, נראה לי כי ראוי שהועדה תקיים דיון נוסף בעניינו של העותר, תוך שהיא בוחנת את כל השיקולים שפורטו ולאחר מכן תיתן את החלטתה שוב.

היועץ המשפטי לממשלה מוסיף, כי המלצה מאת ועדת גילוי עריות, אינה חזות הכל: "הגורם המוסמך לבחון את רמת המסוכנות אל מול טיב התכנית המוצעת, ולקבוע הוראות לעניין שיחרור מוקדם הוא ועדת השחרורים, ולא מב"ן, ועדת גילוי עריות או רש"א". עוד נטען, כי מב"ן אינו מוסמך להמליץ על שיחרורו המוקדם של אסיר, אלא על רמת מסוכנותו בלבד.

אוסיף, כי אסיר המרצה עונש מאסר בגין עבירת מין חמורה ממילא אינו ראוי להשקל כמועמד לשיחרור מוקדם במסגרת החריג של "טעמים מיוחדים" לכלל בדבר אי-השיחרור, אשר נקבע בסעיף 12(ב) לחוק שיחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שיחרור על תנאי או החוק), אלא אחרי שהוכיח – באותות ובמופתים – כי עשה את כל שלאל ידו כדי לקיים את החובה לפצות את נפגעת העבירה, אשר הוטלה עליו בגזר הדין.

בית משפט קמא ביטל את החלטתה של ועדת השחרורים בסברו כי האמור בסעיף 12(ב) לחוק איננו מאפשר שום "ניהול סיכונים", להבדיל משחרור מוקדם בתנאים אשר מאיינים, ברמה המעשית, את המסוכנות הנשקפת מן האסיר, ולאחר שנוכח לדעת כי ועדת השחרורים לא הקפידה בהחלטתה על הדרישה ל"טעמים מיוחדים" – שלפי האמור בסעיף צריכים להתקיים בכל מקרה של שיחרור מוקדם.

...

השופט ג' קרא: אף אני, כחבריי השופטים נ' סולברג ו- א' שטיין, סבור כי דין רע"ב 8018/19 להידחות.

ואף מקובלת עלי הערתו של חברי השופט א' שטיין באשר למשמעות הפרת חובת המבקש לעמוד בפיצוי המתלוננת, שהוטל עליו בגזר הדין.

למעשה, קריאה מצרפית של הוראות סעיפים 12(א) ו-(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי המחוקק ביקש ליצור מדרג של הסיכון הנשקף מאסיר לשלום הציבור.