הצעה לתיקון פקודת האגודות השיתופיות שבו יועבר התפקיד משר לשר אחר

פניית התובע ואחרים במעמדו לרשם נעשתה בהתאם לתקנון האגודה למען יפעיל הררשם את סמכותו לפי סעיף 52(2) לפקודת האגודות השיתופיות ועל פי תקנה 2(א) לתקנות האגודות השיתופיות (בוררות בסכסוכים), התשל"ב-1972, המסמיכים אותו ליישב את הסיכסוך או להעבירו להכרעת בורר, ואכן כב' הרשם פעל בהתאם וביום 10.10.10 פסק כלדקמן: "לרשם האגודות השיתופיות נתונה הסמכות להכריע בסכסוכים אשר הובאו בפניו או להעבירם לבוררות כאשר החלטתו של הרשם כבורר, או החלטתו לאשר את פסק הבורר – 'יהא לה תוקף של פסק דין מטעם בית משפט מחוזי שאינו ניתן לערעור'. ודוק: לשון הסעיף כפושטו תוחמת עצמה לשני סוגי החלטות בלבד: הכרעה של הרשם כבורר או אישור של הרשם את פסק הבורר. לכאורה, נימנע המחוקק מלהעניק להחלטת רשם המתקנת פסק בורר או מקבלת ערעור על פסק בורר, כבמקרה שלפנינו, מעמד של פסק דין אשר אינו ניתן לערעור. ברם, הפסיקה לא הבחינה בין הדברים, אלא התייחסה באופן כללי להחלטות הרשם בעינייני בוררות בסכסוכים, כולל החלטה להפוך את פסק הבורר, כהחלטות שבסמכות התערבותו של בג"ץ (ראו: עניין שדה צבי, בעמ' 272; בג"ץ 3815/92 פיין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד מז(2)". עצם קיום הליך הבוררות על ידי הרשם מלמדת על הכרה בתובע כחבר בנתבעת 2.

בפרק א להחלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל נקבע כלהלן: "מחליטים כי מדיניות הממשלה בעיניין החזקת ומסירת קרקעות ואדמות ישראל כמשמעותן בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 (להלן: 'מקרקעי ישראל'), תהיה כפי שפורטה להלן. מטילים על שר החקלאות להביא מדיניות זו להחלטת מועצת מקרקעי ישראל כדי שזו תאמץ לעצמה מדיניות זו; כן מחייבים את נציגי הממשלה במועצה להצביע בעד קבלת הצעה זו במלואה. בחלק זה 'קרקע חקלאית' פירושה מקרקעי ישראל שאינם קרקע עירונית.

בבג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694 בעמ' 710-711, נקבע: "בית המשפט לא יאכוף, דרך כלל, הבטחה מינהלית שניתנה על ידי גוף שילטוני שאינו מוסמך לתיתה... אי אכיפה של הבטחה אשר ניתנה בחוסר סמכות נועדה להגן על אינטרס צבורי מובהק... למנוע מצב שבו אדם הנושא בתפקיד צבורי יוכל להבטיח את הישר בעיניו, והרשות הציבורית תחויב לעמוד מאחורי הבטחתו ותחויב לשאת בעולה של הבטחה זו. הכרה בתקפות הבטחה כזו, עלולה לקעקע את יסודות המינהל הצבורי ולשבש את מערכת הניהול הארגוניות והכספיות של המערכת הציבורית. הנזק העלול להגרם לפרט מהיעדר אכיפה של התחייבות שניתנה תוך חריגה מסמכות, עשוי ברוב המקרים להיות קטן בהרבה מהנזק הרב העלול להגרם מאכיפתה לאנטרס הצבורי הכללי". במרוצת השנים נקבעו בפסיקה מספר הילכות בסוגיה זו – בג"ץ 135/75 סאי-טקס קופוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673 בעמ' 676, נקבע: "כלל גדול הוא שרשות ציבורית חייבת לכלכל את מעשיה בתום לב. כלומר לנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח ואם במישור הפרטי, לפי סעיפם 12(א) ו-39 לחוק החוזים-חלק כללי) התשל"ג-1973, חייב אדם, במשא מתן לקראת כריתת חוזה ובקיום של חיוב הנובע מחוזה, לנהוג בתום לב רשות ציבורית בעניינים שבינה לבין האזרח, לא כל שכן 'הבטחה שניתנה על ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה בה ההגינות הציבורית דרושת שההבטחה תקוים הלכה למעשה כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה. אמינות המימשל בעיני הציבור חשובה לאין ערוך מן האפשרות שיינתן לו לחזור בו או לסגת, במקרה זה או אחר מהבטחה שנתן או מהתחייבות שקבל על עצמו כלפי האזרח בגדר סמכותו החוקית ואפשרות הבצוע המעשית". בג"ץ 594/78 אומן מפעלי סריגה בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות (בג"ץ250/78 אביוב נ' שר החקלאות) פורטו התנאים המצטברים הנדרשים לחיובה של הרשות לקיים הבטחה שנתנה, ואלה הם: א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה; ב. הייתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; ג. הוא בעל יכולת למלא אחריה; ד. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה.

...

מאחר ונקבע, כי לתובעים, כיום, אין כלל זכויות במקרקעין בנחלות, הרי שאין מנוס מקביעה כי יש לפנות את המקרקעין מכל הנמצא עליהם – להרוס את הבניינים, ולהשיב את המצב לקדמותו.

סופו של דבר התביעה נדחית.

תביעת התובעים 1-5 נדחית.

בעקבות פנייה זו שהועברה לשר האוצר, ח"כ ב' נתניהו, נועץ שר האוצר בממונה על השכר, מר י' רכלבסקי; הממונה הביע דעתו ביום 7.6.05, כי ראוי שבקשת ראש הערייה תישקל בחיוב, בהיתחשב במספר תושביה של העיר.

ביום 29.5.2006 פנה ראש הערייה לשר הפנים הנוכחי, ח"כ ר' בר-און, בבקשה לקבל בכתב את עמדת משרד הפנים בסוגיה "על מנת שעמדת משרד הפנים תוצג בפני בג"צ, במידה ועדיין יהא צורך בהליך זה." טענות הצדדים עמדת העותרת (1) לשיטת העותרת יש לפרש את סעיף 129 (א) לפקודת העיריות, שעניינו סגני ראש עיריה בשכר, כך שהמועד הקובע לחישוב מספר התושבים, לצורך קביעת מספר הסגנים הזכאים לשכר ותנאי שירות ברשות, הוא המועד שבו מחליטה הרשות על תשלום שכר לסגן נוסף.

עמדת המשיב (3) טוען המשיב, כי נוכח קביעת היועץ המשפטי לממשלה כי לשר הפנים אין סמכות להעתר לבקשת העותרת, וכיוון שקביעה זו מחייבת את שר הפנים כל עוד לא הוחלט אחרת על ידי בית המשפט - אין ולא יכולה להיות עילה להתערבות בהחלטתו של השר שלא לאשר סגן רביעי בשכר.

(4) נטען כי בעקבות תיקון סעיף 129 לפקודת העיריות הוספו בצד ההגבלות, אותן רשאי שר הפנים לקבוע מכוח שיקול הדעת המסור לו, גם הגבלות, התלויות בגודלה של הרשות המקומית ושמהן אין שר הפנים רשאי לחרוג.

בחירתם של סגנים לראש העיריה, מהווה גם היא פן של העקרון הייצוגי-דמוקרטי – מחד גיסא, ככל שייבחרו סגנים רבים יותר כך יהא ייצוג משמעותי יותר בתפקידים הביצועיים של המועצה למגוון ההשקפות בקרב ציבור הבוחרים, אך מאידך גיסא, ככל שייבחרו סגנים רבים יותר כך עלולים להפגע תיפקודה של המועצה וקופת הציבור.

אין זאת אלא, כי אף המקרה הנוכחי שב ומדגים את התקלות המתגלות בתיקוני חקיקה שיסודם בחוק ההסדרים על כן ראוי לשוב ולהצטרף לאשר נאמר לא אחת על-ידי בית משפט זה ביחס להליך חקיקתו של חוק ההסדרים והשמוש הנרחב שנעשה בו, או בדומיו, כבעניינינו: "השמוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים ודומיו ... מעורר בעייתיות רבה מבחינת ההליך הדמוקרטי התקין. רבות מהבעיות שמעורר מנגנון חקיקה זה נובעות מכך שהוא מתאפיין בריבוי ובמגוון הנושאים הכלולים בו כמיקשה אחת ובפרק הזמן הקצר שנתון לממשלה ולכנסת לידון בנושאים אלו. עובדה זו פוגמת לא פעם בהליך קבלת ההחלטות הן בשלבי גיבושה של הצעת החוק והן במסגרת הדיון בכנסת....מדובר בהליך חקיקה שמקשה מאד על קיומו של דיון מעמיק וממצה, ואשר פוגע ביכולתם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק...נזכיר כי אחת מהתכליות המצויות בבסיסן של הוראות תקנון הכנסת בדבר הליכי החקיקה היא לאפשר לחברי הכנסת לגבש את עמדתם ביישוב הדעת לגבי כל דבר חקיקה המונח לפניהם .....זאת ועוד, הליך חקיקה חפוז שאינו מאפשר לקיים דיון ראוי בהצעת החוק עלול אף לפגום בתוצר של הליך החקיקה". (בג"צ 4885/03 ארגון מגדלי העופות בישראל אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(2), 14, 34-33, מפי השופטת – כתארה אז – ביניש).

...

עמדת המשיב (3) טוען המשיב, כי נוכח קביעת היועץ המשפטי לממשלה כי לשר הפנים אין סמכות להיעתר לבקשת העותרת, וכיוון שקביעה זו מחייבת את שר הפנים כל עוד לא הוחלט אחרת על ידי בית המשפט - אין ולא יכולה להיות עילה להתערבות בהחלטתו של השר שלא לאשר סגן רביעי בשכר.

יחד עם זאת, אין אנו פטורים מהידרש לעיצומם של דברים, ולאחר בחינתם אין בידינו להיעתר למבוקש.

נמצאנו למדים, כי "מספר התושבים" לצורך סעיפים 14 ו-15 לחוק הבחירה הישירה הוא זה הרשום במרשם האוכלוסין ביום ה- 150 שלפני יום הבחירות.

צר לנו על כך, אך הוראות הדין הריהן כפי שבואר לעיל, ועל כן אין אפשרות לתשלום שכר לסגן הרביעי בקדנציה זו. כללם של דברים: פרשנות היועץ המשפטי לממשלה כי את משמעות מספר התושבים לצורך סעיף 129 לפקודת העיריות, יש לקבוע על פי אמת המידה הנקובה בסעיף 19 לפקודה, ובמועד הקובע לגביה, כפי שנעשה ביחס לקביעת מספרם של סגני ראש העירייה, כאמור בסעיפים 14 ו-15 לחוק הבחירה הישירה, היא פרשנות סבירה ואף מתחייבת, ולא מצאנו מקום להתערב בה. נוכח האמור, אין בידנו להיעתר למבוקש.

מכוח התיקון לחוק הוקמה בשנת 2007 הרשות הממשלתית למים ולביוב – שתפקידה לנהל את משק המים והביוב במדינה בהתאם למדיניות הממשלה ולסמכויותיה מכוח החוק (להלן: "רשות המים", ראו סעיף 124יא לחוק המים).

מקורות, שהיא חברה ממשלתית, הוסמכה כרשות מים ארצית, ומתוקף מעמד זה תפקידיה הם: "להקים את המפעל הארצי, לנהלו, לספק מים ממנו ולהחזיקו במצב תקין, לשפרו, להרחיבו ולעשות כל פעולה אחרת הדרושה להספקת מים ממנו" (סעיף 48 לחוק המים).

לדברי מקורות קיימים שני תעריפים לחיוב בזכויות, בהתאם למטרת השמוש במים: תעריף לשימוש בחקלאות – שעל פי הנטען אושר בשנת 1969 בועדת השרים לעינייני כלכלה (החלטת הועדה צורפה כנספח א1 לתשובת מקורות לבקשת האישור); ותעריף לשימוש לבית, למלאכה ולתעשייה – כאשר על פי הנטען התעריף לשימוש ביתי נקבע בהסכמה שהושגה ביום 16/5/79 בין מקורות לבין מרכז השילטון המקומי, בנוגע לרכישת זכויות על ידי רשויות מקומיות (ראו זיכרון דברים שצורף כנספח א2 לתשובת מקורות לבקשת האישור).

באשר לתנאי בדבר קיומן של שאלות מהותיות משותפות – כבר נפסק על ידי בית המשפט העליון כי "נקודת המוצא היא, כי לא נידרש שכל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לחברי הקבוצה. די בכך שיש שאלות משותפות של עובדה או משפט שהן 'מהותיות'." [ראו: ע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, סעיף 25 לפסק דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (20/7/2010)].

אין זאת אלא שיש להוסיף ולברר איזה מבין שתי הפרשנויות המוצעות הולמת יותר את תכלית החקיקה, ואתחיל מאחד המקורות הפנימיים לפרשנות – הוא חוק המים עצמו: "חובתו של הפרשן היא לקרוא את החוק כולו. אין הוא רשאי להסתפק בסעיף זה או אחר שלו. תכלית החוק נלמדת מהחוק כולו ועל הפרשן לעיין בחוק כולו, כדי להסיק מתוכו אודות תכליתו. באמצעותו יפרש דיבור זה או אחר בחוק.

מעבר לכך, בסעיף 34(ב) נקבע כי מועצת רשות המים רשאית לקבוע תעריפים מחייבים לתשלומים שמשלם הצרכן לספק עבור השקעות היסוד בתשתית המים, הגם שהמועצה טרם עשתה שימוש בסמכות זאת: "תשלום לפי סעיף זה שעל הצרכן לשלם לספק המים, ובמועד שבו היה עליו לשלמו לא שולם, ישולם בתוספת תשלומי פיגורים; מועצת הרשות הממשלתית תיקבע תעריפים בעבור השקעת היסוד לסידור ההספקה, וכן תשלומי הפיגורים שיחולו על הסכומים כאמור, לרבות לענין התקופה שבשלה הצרכן חייב בתשלומים כאמור." (ההדגשות שלי- ע.ב.).

יצוין כי לפי חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: "חוק תאגידי מים") הועבר כיום התפקיד של אספקת מים מן הרשויות המקומיות לתאגידי מים שהוקמו על ידן.

יבואר כי לא הצדדים ולא היועמ"ש התייחסו לתמורות אלה בשלב סיכומי הטיעונים, הגם שבאותו מועד כבר ניתן היה לעשות כן. נראה שכך משום שהרפורמה המתוארת לא הביאה לשינוי של ממש מן העקרון שהיה נוהג עוד מכוח פקודת העיריות – לפיו נושאים הצרכנים שבתחום הרשויות המקומיות בתשלום דמי מים, ובנוסף ובנפרד הם משלמים גם עבור השקעת היסוד בתשתיות המים.

...

עוד נקבע כי בנסיבות המקרה המסקנה כי קיימת אפשרות סבירה כאמור עולה בבירור מנתוני התיק: "מעיון ראשוני בפוליסות עולה כי קיימת אפשרות סבירה שהפרשנות שניתנה על-ידי המבקשות (המבקשות בערעור והמשיבות בבקשת האישור- ע.ב.) היא שגויה. כך למשל, ברי כי כאשר לא מוזכרות תקנות הביטוח הלאומי בפוליסה, ולו ברמז, יש אפשרות סבירה לכך שהיא לא התכוונה להיעזר בהן. אף בעובדה שהמבקשות בטיעוניהן נדרשו לשימוש בתיאוריות מורכבות מתחום פרשנות החוזים בכדי להצדיק את עמדתן, יש כדי ללמד כי טענות המשיבים אינן טענות סרק. עוד יש לציין כי גם עמדות היועץ המשפטי לממשלה והמפקח על הביטוח, גורמים נייטרליים שאמונים על האינטרס הציבורי, מחזקות את המסקנה כי בחינה מקדמית מספיקה לצורך אישור התובענה כייצוגית במקרה זה." (עניין עמוסי, שם, בסעיף 16 לפסק הדין).

משכך, נשמט היסוד מעילות התביעה המפורטות בבקשת האישור – ודינה להידחות.

ואולם גם אם זה המצב – ומבלי שאקבע מסמרות בנדון – יובהר כי באין באמור לשנות מן המסקנה שאליה הגעתי בכל הנוגע לפרשנותו הראויה של חוק המים בהליך שלפניי.

סוף דבר התוצאה היא שבקשת האישור נדחית.

בבית המשפט העליון בגץ 540/83 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ שר העבודה והרווחה פסק דין

מאז כניסתו לתוקף של חוק פיצוים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-חוק הפיצויים), אשר בסעיף 18(4) שבו תיקן כידוע את פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש].

לאחר שמיעת טיעוני בעלי הדין המליץ בית המשפט במסגרת ההליך הקודם, כי בהיות הנושא ביסודו בעל משמעות כלכלית-פיסקאלית, מן הראוי שיטופל על-ידי מומחים לדבר (שאחדים מהם פורטו שם), לפיכך הומלץ, שתקום ועדה שתבחן את טענותיהן של העותרות, וכי לאחר שמיעת נימוקים וקבלת נתונים תבדוק זו את סבירותה וכדאיותה של הצעתן.

ואכן, על סמך אותה המלצה בוטלה העתירה הקודמת, והוקמה ועדה על-פי כתב מינוי מטעם שר העבודה והרווחה (תפקיד שמילא אותו זמן ראש הממשלה) ומטעם שר האוצר.

אשר לתעריפי ביטוח לפי חוק הפיצויים יצויין, שעם כניסתו לתוקף של חוק הפיצויים אישר שר האוצר שיטה לבדיקה שנתית של התעריפים ותיקונם, כשהעיקרון המנחה ביסוד שיטה זו הוא, שתהא חפיפה מלאה בין התעריף לעלות.

על-פי נתונים אלה ואחרים קבעו מחברי המחקר, כי "תעריפי הרכב הציבורי אוטובוסים ומוניות נמוכים מדי כאשר הם נהנים מהסדרי תשלום הפרמיה שלא במזומן בתחילת שנת הביטוח", וכי "תשלום במזומן של כל פרמיה ע"י האוטובוסים הציבורים היה מעלה את הפרמיה שלהם מעבר לדרוש לכיסוי הסיכון הבטוחי". הועדה מצדה הדגישה, כי מימצאי מחקר זה משקפים מצב, בו אין המבטחים של העותרות מחזירים למוסד את הגמלאות שהוא משלם לחבריהן ולעובדיהן של העותרות.

זאת ועוד, הועדה שקלה, כלום העברת הנטל מהמוסד על חברות הביטוח המסחריות רצויה היא, ותשובתה היתה בשלילה.

...

מהנאמר לעיל מתבקשת המסקנה, כי לפי המצב הקים אין עילה להתערבותנו, שכן דמי הביטוח הנגבים על-ידי המוסד מהעותרות מבוססים כדבעי על העלות כך שלא נוצר כפל ביטוח, ואין למצוא פגם בשקול הדעת של הרשות.

ברם, אפילו נניח, שלפנינו ויתור וכן שהספק שהגיתי בזמנו כמתואר הנו מבוסס, לא תהא לכך חשיבות, אם נגיע למסקנה, כי למוסד אין כלל זכות שיבוב לפי סעיף 150 לחוק נגד החברה המבטחת של המעביד.

לפיכך ניתן, למעשה, להגיע למסקנה, שדין העתירה להדחות כבר על סמך הנימוקים דלעיל ואף בהנחה, שיש למוסד זכות שיבוב כטענת העותרות.

בהתאם לסעיף 2(ב) לצו יבוא חפשי, תשל"ח-1978, ולתוספת השניה שבו, כפי שתוקנה בצו יבוא חופשי (תיקון מס' 2), תשנ"ב-1992, הותרו ביבוא חופשי תמיסות לעדשות מגע (פריט 33.07.9030), בתנאי שיינתן לכך "אישור מיוחד של משרד הבריאות". בתיקון נוסף של התוספת השניה (צו יבוא חופשי (תיקון), תשנ"ג-1993), הוחלף התנאי האמור בתנאי כי יינתן "אישור מיוחד של אגף הרוקחות של משרד הבריאות". על-פי "נוהל להגשת בקשה לאישור תכשיר לטפול בעדשות מגע" שהוציא משרד הבריאות, מגיש הבקשה לאישור יבואם של תכשירים שאינם באים במגע עם העין, נדרש לצרף לבקשתו: "אישור מעודכן מרשויות הבריאות על שיווק התכשיר בארץ הייצור (.

אם כן, הסמכות שמעניקה הפקודה לשר התעשייה והמסחר לפגוע בחופש העיסוק הינה מרחיקת לכת, אין היא כוללת הנחיה בדבר המטרות ושיקול הדעת להפעלתה, אין היא מופעלת בפיקוח פרלמנטרי, ואין היא מחייבת היוועצות תחילה בכל גורם אחר.

" (בג"צ 26/70 ר' בר ואח' נ' שר הפנים ואח' בעמ' 647; וכן: בג"צ 171/69 פילצר ואח' נ' שר האוצר ואח'; בג"צ 879/79, 893, 898 אפא"י אגודה שיתופית לפירות א"י בע"מ ואח' נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות ואח' בעמ' 455; ד"נ 5/80 אפא"י, אגודה שיתופית לפירות א"י בע"מ ואח' נ' שר התעשייה, המסחר והתיירות ואח' בעמ' 279; ועוד.

בהקשר זה הפנה אותנו בא-כוח העותרת להצעה שהעלה משרד הבריאות, כי יותקנו על-ידי שר הבריאות תקנות לשיווקן של תמיסות לעדשות מגע, מכוח סמכותו לפי חוק העיסוק באופטומטריה.

כאן חוזרים אנו לטענת בא-כוחה המלומד של העותרת כי אצילת הסמכות על-ידי שר התעשייה והמסחר חייבת הייתה להעשות בנקיבת שמו של הנאצל במשרד הבריאות, או בציון תפקידו.

סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה, שבוטל, קבע: "סמכות הנתונה לאחד השרים על-פי חוק או שהועברה לו על פי סעיף 30, למעט סמכות להתקין תקנות בנות-פועל תחיקתי, רשאי השר לאצול, כולה, מקצתה, או בסייגים, לעובד ציבור". סעיף 31(ה) קבע: "הוראות סעיף זה יחולו אם אין כוונה אחרת משתמעת מן החוק המקנה את הסמכות או מטיל את החובה". הוראות זהות בעיקרן קיימות בסעיף 41(ב) ו-41(ה) לחוק-יסוד: הממשלה, הקיים.

אולם די בפירסום שעשה שר התעשייה והמסחר בקובץ התקנות, לתיקון בתוספת השניה לצוו יבוא חפשי, ובו נקבע כי יבוא התמיסות מותנה במתן אישור מיוחד של אגף הרוקחות של משרד הבריאות, כדי לצאת ידי חובת פירסומה של האצילה.

...

המשיבים ישלמו לעותרת שכר טירחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח. השופט י' זמיר: אני מסכים לפסק הדין של חברי, השופט גולדברג, להוציא עניין אחד, הוא עניין הקשר הישיר בין היבואן לבין היצרן, או סוכן מורשה של היצרן או ספק מוכר שלו.

מסקנתי היא, אם כן, שיש לפסול מתוך הוראת הנוהל להגשת בקשה ליבוא תמיסות לעדשות מגע רק את הפיסקה הדורשת "אישור מעודכן מרשויות הבריאות על שיווק התכשיר בארץ הייצור (.C.F.S) ועל קיום תנאי ייצור נאותים (.G.M.P) במפעל המייצר". אני מסכים עם השופט גולדברג, כי ראוי שפסק הדין ייכנס לתוקף רק לאחר שישה חודשים, או כאשר משרד הבריאות יקבל החלטה חדשה בעניין הפיקוח על תמיסות לעדשות מגע, שלא תהיה בה הפליה בין יבואנים לבין יצרנים מקומיים, הכול לפי המועד המוקדם יותר.

המשיבים ישלמו לעותרת את הוצאות המשפט בסך 5,000 ש"ח. השופט י' קדמי: אני מצטרף לחוות-דעתו של חברי, השופט זמיר.