אם נבקש לרכז את הדיון כאן דומה כי ראוי להבהיר כבר כעת שלאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את ראיותיהם מצאתי כי אלו השימושים הייחודיים המבוצעים הלכה למעשה בתחומי הרכוש המשותף בבית המשותף נשוא דיוננו (בנוסף לשימוש בחדרי הדירות המורחבות, שניבנו על גבי הרכוש המשותף, וטרם נרשמה הצמדתם לדירות) –
פרבשטיין עושים שימוש ייחודי ברחבת הפרגולה שביציאה מדירתם.
האם העידר רישומה יש בו כדי לאיין את תקפה, והאם רשאי מי מבעלי הדירות שנתן הסכמתו המפורשת כאמור לחזור בו מהסכמתו, וכדבריו, בהתייחסו להוראות סעיף 71 לחוק המקרקין - "הסעיף אינו אומר, שהסכמה שלא ניתנה בכתב חסרה תוקף. הדגש שבו הוא על הרחבת ההסכמה, שהסכימו בעלי הדירות בהווה, והחלתה גם על כל מי שירכוש בעתיד דירה מן הדירות שבבית. הרחבה כזאת תתכן, רק אם ההסכמה ניתנה בצורת החלטה, שנרשמה בספר הפרוטוקולים של האספה הכללית, ולשם כך גם מעניק סעיף 71 את זכות העיון בספר הפרוטוקולים לכל אחד מבעלי הדירות בבית המשותף, אבל לגבי אותם בעלים, שהם עצמם הסכימו לשימוש ברכוש המשותף על-ידי אחד מהם, כמו במקרה דנן, אין הסעיף 71 דורש רישום בכתב או ראיה כלשהיא בכתב. ...בזה טרם השבתי על השאלה, אם מבחינה משפטית יכלו המשיבים לחזור בהם מהסכמתם. בנסיבות הענין התשובה היא, לדעתי, שלילית, כי עקב הסכמתם של המשיבים שינו המערערים את מצבם לרעה.. נוכח כל אלה נוצרת מניעות מטעמי צדק, המונעת מן המשיבים חזרה מהסכמתם ללא טעם סביר לשינוי זה מעמדתם המוצהרת. מניעות זו עומדת למשיבים לרועץ".
דיון מפורט בשאלת סמכותו של ביהמ"ש להתערב משיקלים של יושר ותום לב בזכותו של בעל זכויות קנייניות לאסור שימוש ייחודי על ידי בעל דירה אחרת בבית המשותף ניתן למצוא בפסה"ד בעיניין רוקר (רע"א 6339/97 משה רוקר נ' משה סלומון, נה(1) 199 (1999)).
...
לסיכום, מצאתי כי אף שאכן נעשה על ידי כל דיירי הבית המשותף שימוש ייחודי בחלקים שונים ברכוש המשותף, הרי ששימוש זה נעשה על פי הסכמה מפורשת של מי שתובע ביטולו ומניעתו כעת או שנעשה בשל כורח המציאות ואינו אלא בגדר זוטי דברים ועניין של מה בכך.
מכל אלו אני דוחה את התביעות ההדדיות שלפניי.
בשים לב לתוצאה מצד אחד, ולבניה שאינה תואמת את ההיתר של קיר התמיכה במדרגות הכניסה השמאלית מן הצד האחר - אני קובעת כי כל צד, לרבות בודן ואיתן, יישאו בהוצאותיהם.
