בהנתן שהנכס נמצא במקום מרכזי בעיר רמת גן, ברוחב קטן בעל נגישות טובה וקרבה לצירי תנועה עקריים (סעיף 43 לפסק הדין) – טמון בו פוטנציאל כלכלי רב. הצדדים ניהלו במשך שנים מגעים לגבי מימוש הזכויות במיגרש ובחנו, בין היתר, אפשרות לבצע עסקת קומבינאציה, אלא שמגעים אלו לא נשאו פרי ובמצב דברים זה הגישו המשיבות נגד המערער את תביעתן לפירוק השתוף במקרקעין.
להשקפתו, "הדרך הטובה והנכונה ביותר לפירוק השתוף...היא רישום בית משותף לפי המצב הקיים בשטח, לרבות הצמדת שטחי קרקע וזכויות בנייה לפי החכירות הרשומות במקרקעין ולפי החלוקה בפועל הקיימת בין הצדדים" (המבוא לכתב ההגנה המתוקן).
בדברי ההסבר להצעת החוק צוין, כי יש במדינה יותר מ- 450,000 דירות בבתים "שהוקמו כשיכונים צבוריים" המוחזקים בפועל כבתים משותפים אף שטרם נרשמו בפנקסי המקרקעין משום עיכובים בהשלמת רישום פעולות התיכנון והוצע להחיל על בתים אלה, בשינויים המחויבים, את ההוראות שבחוק בדבר דרכי הניהול התקין של הבית והבטחת השירותים הדרושים, וכן בדבר יישוב סכסוכים בין בעלי הדירות (ה"ח תשל"ו מס' 1243 עמ' 256).
...
סגן הנשיאה יצחק ענבר:
לפנינו ערעור (שהוגש לאחר נטילת רשות) על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ת' אברהמי), אשר ניתנה ביום 16/5/13 בת.א 152849-09, שבה נעתר לבקשת המשיבות להורות על פירוק השיתוף במגרש ברחוב צוריאל ברמת גן, הידוע כחלקה 285 בגוש 6205 (להלן –הנכס, המקרקעין, או המגרש).
נוכח כל המקובץ לעיל עותר המערער לקבוע כי החלקה אינה ניתנת מלכתחילה לפירוק, ולחילופין – כי הפירוק יעשה בדרך של רישום בית משותף בלבד.
דיון והכרעה
אקדים ואומר כי לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.
אין בידי לקבל אבחנה זו: הגדרת "בעל דירה" בפרק ו'1 כוללת לא רק את מי שערך עם שותפיו למקרקעין הסכם חכירה צולבת, אלא גם – ובעיקר - את כל מי שעל פי הסכם בכתב זכאי להירשם כבעל דירה או כחוכר לדורות, כאשר הסיפא להגדרה אף קובעת כי "כל מחזיק בדירה בבית יראוהו לעניין פרק זה כבעל דירה, כל עוד לא הוכיח שאינו כך". המדובר בהגדרה רחבה ביותר, אשר דומה כי לא יהיה מרחיק לכת להניח לגביה, שהיא חובקת את רובם המכריע של בתי פרק ו'1, אם לא את כולם.
