הנתבעת ביקשה להאריך את המועד לבצוע התיקונים בדירתה ובדירת התובע, על פי הסכמת הצדדים, עד לסוף מאי ויוני 2018, בהתאמה, וראיתי לנכון להעתר לבקשתה.
מחובתו של התובע היה לפעול להקטנת הנזק וכפועל יוצא מכך לאפשר לבעל המיקצוע מטעמה של הנתבעת לבצע את תיקון הנזקים בדירתו, לפי הסכמת הצדדים, אך הוא לא אפשר את כניסתו לדירה, ובך מנע מהנתבעת את האפשרות להוכיח את רצינות כוונותיה לגבי אופן ביצוע התיקונים.
התוצאה הנה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע את החיובים הכספיים הבאים-
סך של 1,200 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
...
התובע הפנה בסיכומיו לעניינים נוספים שלטעמו יש לחייב את הנתבעת בתיקונם, ובכלל זה תיקון הנזקים שנגרמו בכל דירתו של התובע, אך סבורני שלא הונחו ראיות במידה מספקת על מנת לייחס לנתבעת אחריות לגבי כלל הנזקים הנטענים, ומכל מקום עניינים אלה חורגים מגדר ההסכמה שאליה הגיעו הצדדים לגבי היקף התיקונים שאליהם תידרש הנתבעת.
הנתבעת טענה בסיכומיה שיש מקום להורות על דחיית התביעה והעלתה טענות קיזוז בשל חלקה בשכר טרחתו של המומחה בשים לב לפער בין סכום התביעה לבין עלות התיקון הרובצת עליה בפועל, הפסד יום עבודה, וניהול ההליך בחוסר תום לב על ידי התובע, אלא שאין בידי לקבל את טענותיה בעניינים אלה.
התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבעת תשלם לתובע את החיובים הכספיים הבאים-
סך של 1,200 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
