הצטברות פסילות לפי סעיף 42(א) לפקודת התעבורה

סבורני כי הדין עם המערערת בעיניין זה. סעיף 42 לפקודת התעבורה, שעניינו בפסילת רישיון נהיגה וחישוב תקופתה, קובע כדלקמן: "42. (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.

ואכן, מסקירת מקרים דומים שעניינם בעבירות תעבורה חמורות – כאשר בראשם עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו – עולה כי בית משפט זה קבע מדיניות ענישה מחמירה [ראו: ע"פ 2410/04 מדינת ישראל נ' אבולקיען (11.11.2004), במסגרתו הוחמר עונש מאסר בפועל מ-24 חודשים לארבע שנים (יודגש כי בע"פ 285/13 מוסטפא נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (24.10.2013) (להלן: עניין מוסטפא) אושר כי הילכת אבולקיען שרירה וקיימת גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין); ע"פ 7632/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל (2.8.2006), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של 48 חודשים על המערער 1 (אולם יצוין שהמערער 1 הורשע במסגרת אותה פרשה גם בעבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות) ושל 40 חודשים על המערער 2; ע"פ 7234/13 אמאם נ' מדינת ישראל (13.7.2014), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של 54 חודשים; ע"פ 5877/13 גאלב נ' מדינת ישראל (‏2.4.2015), במסגרתו אושר עונש מאסר בפועל של שלוש שנים וחצי (זאת לצד מאסרים מותנים שהופעלו במצטבר באותו עניין)].

...

ואולם, בנסיבות העניין, ומשמצאתי כי יש להרשיע את המשיב בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, סבורני כי יש להחמיר בעונשו.

נוכח האמור, בהתאם לנסיבות העניין, ובשים לב לכך שבית משפט שלערעור אינו נוהג למצות את הדין עם נאשם, סבורני כי יש להחמיר בעונש המאסר בפועל שהושת על המשיב ב-10 חודשים וכן להחמיר בעונש הפסילה מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה שהושת על המשיב ב-12 חודשים.

סוף דבר כאמור, סבורני כי יש לקבל את ערעור המערערת נגד הכרעת הדין ולהרשיע את המשיב בביצוע עבירה של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 ל[פקודת התעבורה](http://www.nevo.co.il/law/5227); לקבל את ערעור המערערת באשר לקולת העונש שהושת על המשיב ולהחמיר בעונשו של המשיב כמפורט בפסקה 19 לעיל; ולדחות את ערעור המשיב נגד גזר הדין.

בהחלטתו ביהמ"ש קמא קיבל את עמדת המשיב לפיה, הסמכות לפסול עד תום ההליכים נתונה לביהמ"ש אך ורק באשר לנאשם המחזיק בפועל ברישיון נהיגה בשונה מנאשם שאינו מורשה לנהוג, וכל זאת נוכח סע' 46 לפקודה המורה לנו בזו הלשון: "היה היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, או קצין מישטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רשיון נהיגה או בעל רשיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 43, 44, ו-44א חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לידון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרשיון מהחזיק בו - רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברשיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 50-48." (הדגש שלי, א.ב) בהודעת הערר וגם במסגרת טיעוניה בדיון שהתקיים לפניי היום העוררת עמדה על עברו התעבורתי של המשיב אשר למרות שלא החזיק מעולם ברישיון נהיגה הוא צבר 3 הרשעות קודמות; כן עומדים ותלויים נגדו שני כתבי אישום.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועל אף העובדה שעמדת העוררת שובת לב ומאחוריה הגיון רב, החלטתי לדחות את הערר.

מכל האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית הערר.

רקע והליכים: הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961 (להלן: "פקודת התעבורה") – (שתי עבירות), נהיגה ללא רישיון נהיגה, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה (שלוש עבירות), רישיון נהיגה שפקע, לפי סעיף 10 לפקודת התעבורה (שלוש עבירות), רישיון רכב שפקע תקופה העולה על שנה, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה (שתי עבירות), ונהיגה ברכב ללא ביטוח לפי סעיף 2 א לפקודת ביטוח רכב מנועי (נ"ח) תש"ל 1970 (שלוש עבירות).

בהקשר למיתחם העונש המתאים, ביקשה לקבוע את עונשו של הנאשם באמצעו של מיתחם הענישה, ולהטיל עליו מאסר למשך 12 חודשים תוך הפעלת התנאי במצטבר, מאסר על תנאי מרתיע, פסילה למשך 5 שנים וענישה נלווית.

...

אני דן את הנאשם למאסר למשך 8 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור את העבירות בהן הורשע (למעט ביטוח).

אני מורה על הפעלת עונש מאסר על תנאי למשך 6 חודשים כפי שהוטל בתיק 6971-02-18 (מיום 17.5.18) כך ששלושה חודשים ירוצו במצטבר לעונש זה ושלושה חודשים בחופף.

אני מורה על הפעלת עונש פסילה על תנאי למשך 6 חודשים כפי שהוטל בתיק 6971-02-18 (מיום 17.5.18) זאת בחופף.

היא הצביעה על כך שהעורר נסע כשכמות האלכוהול שנמדדה אצלו היא גבוהה ביותר; בנוסף הוא צבר לחובתו 3 הרשעות תעבורה קודמות ובהן נהיגה בשיכרות ונהיגה ללא רישיון נהיגה תקף (בשנים 2011 ו – 2008).

ואכן, סעיף 42(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע כי "פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת." אלא בעניינינו גזר הדין ניתן בהעדרו של העורר.

...

המשיבה טענה כי דין הערר להידחות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערר להידחות.

סוף דבר, הערר נדחה בזאת.

אשר לעונש עתר להעמיד את עונשו של הנאשם בשליש העליון, כך שלא יפחת מ- 54 חודשי מאסר בפועל ולהפעיל במצטבר את שנת המאסר על תנאי שהוטלה עליו בת"פ 17736-01-19 ות"פ 37312-05-19.

סעיף 40א'(א)(1) בפקודת התעבורה קובע: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיפים 62(3), 64, 64א, 65(א)(2) או (3) או 67, או על עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תוך שימוש ברכב, ובעשר השנים שקדמו למועד ביצוע אותה עבירה כבר הורשע לפחות פעמיים על אחת מהעברות האמורות, דינו – נוסף על כל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה, לתקופה שלא תפחת מעשר שנים". אין חולק כי הנאשם עומד בתנאי הסעיף.

...

העובדה שבמקרה זה האירוע הסתיים ללא פגיעות גוף איננה צריכה לעמעם את חומרת ההתנהגות, על הסכנה הכרוכה בה. בהתאם לצורך לקיים יחס הולם בין חומרת מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמתו של הנאשם ובין העונש שיוטל; ובהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות; במידת הפגיעה בהם; במדיניות הענישה הנהוגה; ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות; אני קובע כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות שביצע הנאשם, הוא בין 3 ל- 6 שנות מאסר בפועל.

בהתחשב בכל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 42 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

אני מחייב את הנאשם לשלם לכל אחד מבעלי כלי הרכב המצוינים בכתב האישום פיצוי בסך 7,500 ₪.