הצורך בראיית הנסיבות וההוכחות להגשתראיות חדשות בתיקים פתוחים

התובעת הגישה בנידון "הודעה על הגשת תצהיר של מעסיק של התובע", המצרפת תצהיר בן כשני עמודים שנתן המעסיק של התובע המתאר את תקופות עבודתו אצלו ואת הערכתו לגבי עבודת התובע וכושרו לעבוד, שאליו צורפו תלושי שכרו של התובע אצל מעסיק זה. בהודעה נטען כי בקדם המשפט שהתקיים ארבעה ימים קודם לכן, ביום 1.11.20, "בית המשפט הביע דעתו בצורך להגשת תצהיר של מעסיק של התובע. רצ"ב תצהיר המעסיק ומבוקש להגישו". הנתבעת מיתנגדת להודעה/בקשה זו, וטוענת כי על בית המשפט להורות על הוצאתו של תצהיר זה מתיק בית המשפט ולהתעלם ממנו; תצהיר שהתובעת, בעשיית דין לעצמה, מצאה להגיש, ללא נטילת רשות וללא מתן היזדמנות לנתבעת להתייחס לבקשת רשות כזאת – לאחר שהוגשו ראיות הנתבעת בנידון (לרבות – תצהיר מטעמה), ולאחר שהתיק נקבע לדיון הוכחות.

התובע לא עשה כן, ומצא להגיש תצהיר שמקופלת בו גרסה רחבה מאת המעסיק; מבלי לבקש תחילה, ומבלי להבהיר מדוע לא מצא לעשות כן במסגרת הראיות שהגיש מטעמו במועד שהוקצה לו. יתר על כן. אני מוצא כי בנסיבות, היה על התובע לגלות רגישות, באשר בתום קדם המשפט המדובר התיק נקבע לדיון הוכחות, ועל כן, בעצם, כבר - "תם קדם המשפט" [הוראת תקנה 150 לתקנות הסד"א]; ומכאן, שבהגשת בקשה להוסיף ראיה באיחור, היה עליו לנקוט זהירות כפי הנורמה המוכתבת בדין בענין בקשה להוספת ראיה בעירעור בבית משפט העליון, לפיה - גם ביחס לבקשות להגשת ראיות חדשות בעירעור, אין לצרף אליהן את הראיה עצמה [רע"א 10012/09 משה שניידר נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (פורסם; 9.2.10); ר' גם הנחיות כב' נשיאת בית-המשפט העליון (מיום 1.11.2010), שהיא גלגולה של הנחיה 1/92].

מסקירת הפסיקה עולה, שהמבחנים אשר בית המשפט נידרש לבחון בבואו לידון בשאלה האם יש להתיר הגשת ראיה מסוימת באיחור, אם לאו, הנם כדלקמן: אופייה של הראיה הנוספת; הראייה בעניינינו איננה ראיה "טכנית" באופייה, ומתייחסת למחלוקת הברורה בהקשר של הנזק הנטען בעיקר – בתחום התעסוקתי (ראו בתצהיר התובע את טענת מישתכר "במומו"); השלב שאליו הגיע ההליך; השלב בו מתבקשת הגשת הראיה הוא אמנם ארבע ימים לאחר קביעת התיק לדיון הוכחות, אך מאידך – מדובר בכחצי שנה טרם קיום הדיון גופו, מה שיכול לאפשר לנתבעת השלמת ראיות מטעמה, ככל שתימצא לנכון.

עמידת הגשת הראיה בעקרונות יסוד בהליך המשפטי – עיקרון תום הלב ועיקרון ניהול ההליך ב"קלפים פתוחים"; בהקשר זה, אומר כי לא התרשמתי כי מדובר בראיה שהוסתרה במכוון מבית המשפט או הנתבעת.

...

(ההדגשות בקו – הוספו) בענין רע"א (חיפה) 50946-07-19 אבו חאטום נ' פאר (פורסם; 1/9/2019), מבהירה כב' השופטת בטינה טאובר, במקרה בו ביקש בעל דין להביא ראיות נוספות בתום פרשת ההגנה, מקום בו לא הופתע מגרסת ההגנה: "ערה אני לתפקידו של בית המשפט למנוע פגמים בניהול ההליך מצד בעלי הדין, שמירת האיזון העדין בין זכויות הצדדים, וכן למנוע בזבוז של זמן שיפוטי יקר, לטובת כלל המתדיינים. עם זאת, חשובה גם החתירה לאמת ולתוצאה צודקת. משיש בראיה כדי להשליך על השאלות שעומדות במרכז התובענה, ועשויה להיות לה חשיבות נכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין, סבורני כי היה על בית משפט קמא לאפשר חרף המחדלים הדיוניים שנפלו בהתנהלות המבקש, וחרף השלב המתקדם של ההליך, את הגשת הראיה המבוקשת, ולאזן את נזקו של המשיב בהתארכות הדיון כמו גם הצורך בקיומה של ישיבת הוכחות נוספת, על דרך של פסיקת הוצאות משמעותיות". אם נחזור לענייננו, ונמנה את הדברים, נמצא כי לטענתו, למד התובע תובנות מדברים שנשמעו באולם בית המשפט בקדם משפט לקראת הוכחות, ומעיון בתצהיר עולה כי מצא ששגה בכך שלא תמך את גרסתו בעדות המעסיק, ובמקום להגיש בקשה מסודרת כולל תצהיר נלווה, מה הוא מבקש, מדוע, ומדוע רק עתה, לא עשה כן. אני מוצא כי, אכן, כטענת הנתבעת, התנהלותו של התובע בהקשר של הגשת התצהיר היא בבחינת נסיון למקצה שיפורים, ואף סוג "מחטף". כאמור, מעבר לניסוח "ההודעה" כהגשת ראיה נוספת (ולא – כבקשה), הוצג התצהיר לעיון בית המשפט מבלי שניתנה הזדמנות לנתבעת להתנגד באורח יעיל.

לסיכום, אני מורה כדלקמן: תצהיר המעסיק על נספחיו מתקבל כראיה מטעם התובע בנדון (יובהר כי, כמובן, קבלתו הסופית של התצהיר כראיה מטעם התובע כפופה למתן עדות של העד בחקירה בבית המשפט).

כאמור, התובע ישלם לנתבעת בגין הוצאות משפט - סך של 8,000 ₪.

בנוסף, התובע ישלם הוצאות לטובת אוצר המדינה - סך של 2,000 ₪.

בית משפט השלום בבת ים ת"א 2510-04-18 פלוני נ' י.ס. ספיר - יסודות הבניה בע"מ ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק תובע: פלוני ע"י ב"כ עו"ד אליהו שיפר ואח' -נ ג ד- נתבעות: 1. י.ס. ספיר - יסודות הבניה בע"מ 2. איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד עמיחי טרוזמן ואח' פסק דין

הנתבעות מכחישות לחלוטין בכתב הגנתן את גרסת התובע הן בנוגע לעצם קרות התאונה כמו גם נסיבות התרחשותה, וטוענות כי על התובע רובץ נטל הראיה להוכיח את תביעתו "מהחל ועד כלה מכח הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה" (סעיף 48 לכתב ההגנה).

ראה בעיניין זה ע"א 761/79 פינקל נ' הבר חברה לביטוח לה(2), 48 שם התעוררה השאלה האם עדות של בן זוג של בעל דין עשויה להוות סיוע, וכך נקבע: " למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות; לא משום שהאיש ואישתו היו לבשר אחד, אם כי משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם (בדרך הטבע ולא בדרך קנוניה). בצדק אומר השופט המלומד, שלא באה לעדות המערערים כל ראית סיוע ממקור חצוני.....ואין בה כדי לשמש סיוע, והינה בא סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971, וקובע, שאין לפסוק על-פי עדות יחידה של בעל דין עצמו או בן זוגו, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים שבית המשפט יפרסם בהחלטתו. אם תמצי לומר, שאין סעיף 54 צריך לחול בעיניין שלפנינו משום שלמעשה היו כאן שתי עדויות, זו שלו וזו שלה, ולא עדות יחידה, אף אני אשיב, שעל כל פנים יש ללמוד היקש מהוראתו: יש כאן, לאמיתו של דבר, עדות אחת, שיצאה משני פיות, ואין לה סיוע". (ההדגשה אינה במקור).

ראשית יאמר, דברים אלו אך מחזקים טענתי כי לתובע היתה פתוחה כל העת הדרך לגייס את שכניו בבניין לצורך תמיכה בגירסתו אך בחר משיקוליו שלא לעשות כן. מכל מקום, בתמונה זו ניצפה גרם מדרגות ומצד שמאל אליו נצפית דלת.

התובע טען בבקשה כי התמונה הנ"ל הינה בגדר "ראיית זהב" המוכיחה כי המחסן בפתחו נפגע היה בתוך הלובי.

...

לסיכום הדברים, גם אילו הייתי נעתרת לבקשה, סבורתני כי אין בראיות החדשות אותן ניסה התובע להגיש ולהכשיר בשלב זה של ההליך, משקל ראייתי אשר יש בו ממש כדי להפריך את טענות ההגנה, כפי שגורס התובע.

לאור כל המקובץ דלעיל, באתי למסקנה כי התובע כשל בהרמת הנטל לפי מאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי על מנת להוכיח כי התאונה ארעה כנטען על ידו ודין התביעה להידחות.

סוף דבר דין התביעה כנגד הנתבעות להידחות.

בנסיבות אלה, אין הקבוץ זכאי לידרוש פיצוי על השקעות בקרקע מושבת בתקופת היותה קרקע משבצת, עת מעמדה של הקרקע שונה לבקשתו.

בעוד אשר לפי תקנה 92 לתקנות הישנות, אבן הבוחן המרכזית בסוגיית התיקון נשענה על השאלה האם יהיה בתיקון כדי לאפשר לבית המשפט להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין, הרי תקנה 46 לתקנות החדשות כמשמעותה לפי תקנה 2, בצד עקרונות היסוד הגלומים בתקנות 5-1 לתקנות, ובפרט תקנה 5 המחייבת את בית המשפט לערוך איזון בין האנטרס של בעלי הדין ובין האנטרס הצבורי, מלמדים במצטבר כי נקודת האיזון איננה מושתתת רק על השיקולים הנוגדים בעיניינו של התיק הבודד התלוי ועומד להכרעה, אלא גם על ראייה רוחבית של היות התיק אחד מני תביעות רבות אחרות שבית המשפט נידרש להם בזמן נתון.

ביהמ"ש בודאי לא מתיימר להביע עמדה מכרעת בהקשר זה, ודעתו תהא פתוחה לשמוע את טענות הצדדים בנידון.

אומנם, כתב טענות אמור להכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, אך מקום בו הטענה המשפטית בדבר תחולת עילת עשיית עושר ולא במשפט מחייבת הוכחת רבדים עובדתיים מסוימים לשם גיבוש תנאיה המצטברים של העילה, פשוט וברור כי עובדות אלה צריכות למצוא ביטוי מפורש בכתב התביעה.

...

לבד מכך, לא שוכנעתי כי קיימת תוחלת בתיקון המבוקש.

על רקע האמור, אף אינני סבור כי יש מקום להידרש לטענות בעניין קיזוז הרכיב הנוגע לצנרת המים התת קרקעית.

ואולם, מאחר שלא מצאתי להתיר תיקון כתב התביעה לשם הוספת הרכיב הכספי, ממילא, ככל שיימצא שיש להיעתר לאיזה מבין הסעדים ההצהרתיים, העניין יידון בפני וועדת הפיצויים.

לטענת המבקשים, ביום 12.05.2022, היתקיים בפני בית משפט זה, דיון הוכחות, אשר במהלכו נחקרו עדי המשיבים מס' 1-3, ואלו טענו, לראשונה, כך אליבא דמבקשים, כי פרופ' ביין לא רק עידכן אותם אודות האפשרות, כי יחול מס על הפרס, אלא אף התחייב לייצגם בכל עינייני המס, במסגרת הסכם שכר-טירחה שנחתם ביניהם.

לטענת המבקשים, מדובר בטענה חדשה, אשר לא הוזכרה קודם, וכי הם הודיעו מיד, עוד במהלך שמיעת העדויות, כי נוכח טענה חדשה זו, הם מבקשים לזמן את פרופ' ביין כעד הזמה.

סדר הטיעון נקבע בתקנה 66 לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט – 2018 (להלן: "התקנות"), כהאי לישנא: "באין קביעה אחרת המתחייבת מנסיבות העניין, בתחילה תבוא פרשת התביעה ולאחריה פרשת ההגנה; הבאת ראיות מפריכות טעונה רשות מבית המשפט". בפסיקה עקבית וארוכת-שנים קבע בית המשפט העליון, כי על בעל-דין למצות את הבאת ראיותיו עד תום, ואין הוא מורשה לחלק את ראיותיו, באופן שמקצתן יוצגו לאחר סיום פרשת הצד שכנגד.

אפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס), השופט נ. הנדל ב-בג"ץ 3054/19 ד"ר שוורץ סיגל נ' בית הדין הארצי לעבודה (04.03.2021), פסקה 3: "....חריגה מסדרי דין אלה תתאפשר אך במקרים מיוחדים, בשלם רשאי בית המשפט להתיר הבאה של ראיות מטעם התביעה לאחר שמיעת מסכת ההגנה (תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 165 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). זאת, מחמת המצאותם של שיקולים כבדי משקל העומדים כנגד הטעמים שנימנו לעיל, שחשיבותם אינה נופלת משלהם (רע"א 361/81 אזולאי נ' לביא, פ"ד לח(4) 125, 130 (1984)). כך למשל, שופט אשר בפניו מונחת בקשה להוספת ראייה לאחר שלב שמיעת טענות ההגנה רשאי להיתחשב, במסגרת החלטתו, בשיקולים כמו: תרומת הראייה לגילוי האמת (רע"א 8366/14 דפני נ' עמותת אוהל רחל, [פורסם בנבו] בפיסקה 19 (27.1.2015); רע"א 3863/15 רחמני נ' Liberty Mutual Insurance Europe Limited, [פורסם בנבו] בפיסקה 14 (9.11.2015)); עת הגילוי אודות קיום הראייה והשלב בו מצוי ההליך המשפטי (רע"א 2137/02 ממן נ' פז חברת נפט בע"מ, [פורסם בנבו] בפיסקה 3 (30.7.2002)); מידת הפתעתו של התובע מטיעוניו או ראיותיו של הצד שכנגד (ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח [פורסם בנבו] (4.1.2000); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 508-507 (מהדורה שביעית, 1995)), וכיוצא בזאת. בהתייחס למקרים ייחודיים אלה, ההכרעה אם להתיר את קבלת את הראיות מסורה לשיקול הדעת הרחב של שופטי הערכאה הדיונית (שנהר, בעמ' 466; רע"א 686/13 ‏עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי אס טי סינרג'י בע"מ [פורסם בנבו] (17.3.2013))". וכן לדבריו של כב' השופט מ. חשין ז"ל ב-ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון, פ"ד מו(3), 738, פסקה 8: "אמנם כן הוא: דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת" - כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם. והטעם לדבר? "... כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה, ללא עוגן וללא קברניט, ונימצא צורת הדיון, ואתה מידת הדין, לוקה" (ע"א 507/64 [1], בעמ' 339מפי השופט זילברג).

כך לדוגמה, ציינו המשיבים מס' 1-3, במסגרת סעיף 23 כתב-הגנתם, כי: "....הסכם זה נחתם לאחר שמשרדו של פרופ' ביין עדכן את הנתבעים במפורש כי מאחר ומדובר בפרס ייתכן מאוד שיחול מס בשיעור גבוה של כ 40% וכי ייתכן והמשרד יילחם על סוגיית המס במהלך ניהול התיק בכדי לנסות להמנע מהמס". ובמסגרת תצהירו, כתב המשיב מס' 2, בסעיף 30, כהאי לישנא: "....הסכם זה נחתם לאחר שמשרדו של פרופ' ביין עדכן אותנו במפורש כי מאחר ומדובר בפרס כי ייתכן מאוד שיחול מס בשיעור גבוה וכי המשרד יילחם על סוגיית המס במהלך ניהול התיק בכדי לנסות להמנע מהמס ככל שיחול. פרופ' ביין הביע את דעתו שלא מגיע למדינה מס אולם בשביל זה צריך להלחם". יחד עם זאת, בעדותו של המשיב מס' 3, בפני בית המשפט נימסר, בין היתר, כי: "ש: אבל תענה לשאלות ששואלים אותך. פרופיסור ביין, התחייב לייצג אותכם, גם בעיניין המס, באותו שכר טירחה?

...

מנגד טענו המשיבים מס' 1-3, כי יש לדחות את הבקשה לזמן לעדות הזמה את פרופ' ביין הואיל וכבר בסעיפים 23-24 לכתב-ההגנה נטען במפורש, כי ההסכם בין הצדדים נחתם לאחר שפרופ' ביין עדכן אותם בדבר מס אפשרי בשיעור גבוה, וכי אלו נתנו אמון במשרדו של פרופ' ביין, אשר הזכיר בפניהם את עניין המס.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שדין הבקשה להתקבל.

בענייננו, סבור אני, כי יש לסטות מן הכלל באופן חלקי, כך שפרופ' ביין יזומן למתן עדות הזמה לעניין ממוקד בלבד – האם במסגרת הסכם שכר-הטרחה עליו חתמו המשיבים מס' 1-3 עם פרופ' ביין, נכלל ייצוגם בכל סוגיות המס.

הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף נוכח טענת המבקשים עצמם, לפיה "עדות ההזמה תהווה נדבך נוסף לשם שלילת גרסה זו...." (סעיף 4 לבקשה), ולפיכך, באיזון בין האינטרסים של בעלי-הדין לבין האינטרס הציבורי, כלשונו של המחוקק בתקנה 5 לתקנות, בנסיבות שבענייננו, סבורני, כי יש לבכר את הראשון, ולזמן את פרופ' ביין בעניין הממוקד, כפי שקבעתי לעיל, וזאת אף בשים-לב למטרות התקנות: "מטרות תקנות סדר הדין האזרחי הן לקבוע סדר דין לניהול ההליכים האזרחיים בבית המשפט, ליצור ודאות דיונית, למנוע שרירותיות ולהגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך". על יסוד כל האמור, אני מקבל את הבקשה חלקית.

לטענת הנתבעת, התובע עושה כל שביכולתו על מנת לסכל את הליך הגבייה במסגרת תיק פשיטת הרגל ואף ניסה למלט רכוש רב שבבעלותו, ושאותר במסגרת חקירה ודרישה, וכעת הגיש תביעה זו. לטענתה, במסגרת פעולותיו, התובע מגיש חדשות לבקרים בקשות שתכליתן להביא לביטול חובו המאושר והחלוט לנתבעת, תוך שהיא מגוללת, בהרחבה, את כל ההליכים שהתנהלו בין הצדדים.

בנסיבות אלו לא ברור כלל כיצד לא עלה בידי החייב, בשקידה סבירה ולמעשה בקלות ממש, לפנות לתיק הבוררות מיד לאחר שהוגשה התביעה, ולהציג את נספח 42 יחד עם הראיות האחרות שהגיש בבית משפט השלום.

" גם ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחה לגופם של דברים תוך שנקבע, על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8875/18, הליך מס' 11 לעיל) כי אין במסמכים הללו כדי להביא לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר: " ביטולו של פסק דין חלוט, קל וחומר מקום שבו בפסק דין מוסכם עסקינן אינו דבר של מה בכך. מכאן, כי על הטוען לביטול פסק חלוט מחמת גילוין של ראיות חדשות מוטל נטל כבד מאוד... על רקע האמור, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הניח המבקש תשתית ראייתית לכך שלא ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה. כזכור, היו אלה נספחים בהליך הבוררות שהתנהל עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. התביעה הוגשה זמן קצר לאחר הווצרותן של אותן ראיות "חדשות". בית המשפט ציין גם, למעלה מן הצורך, תהיות בקשר לאותן ראיות חדשות.

הבקשה שבפניי, עניינה בהסכם הפשרה ובפסק בורר אליהם נדרשו כבר בתי המשפט במסגרת ההחלטה הקודמת ובהחלטה בבר"ע. אין בהבאת עדים להוכחת האותנטיות של אותם המסמכים, משום גילוי של ראייה חדשה (ראו גם סעיף 13 לבקשה), כי אם ניסיון למקצה שיפורים להבאת ראיות שהיה על החייב לטרוח ולחפש אחריהן ולהביאן בשקידה ראויה, בהעדר מניעה מכך בזמנו.

אני מוצאת להוסיף כי התובע, המבקש מבית המשפט סעד מן הצדק, ראוי היה שיבוא ב"קלפים פתוחים" ובצרוף כל המסמכים הקיימים למשל, בתיק הבוררות, ולא שבריר החלטה פה ורסיס הסכם שם, משלא עשה כן התובע ובחר לצרף ב"פינצטה" את שצרף, חזקה כי לו היה מצרף את כל תיק הבוררות, למשל, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605), ואין לי אלא לצטט את כב' השופט רובינשטיין מצטט את כב' השופט סולברג בעיניין אחר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. היתדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת.א. (ירושלים) 4582/03 ידיעות תיקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (24.2.04) והציטוט מתוך רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.07)) לסיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת והתביעה לביטול פסק הדין בע"א 52255-11-11 נדחית.

...

" גם ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחה לגופם של דברים תוך שנקבע, על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8875/18, הליך מס' 11 לעיל) כי אין במסמכים הללו כדי להביא לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר: " ביטולו של פסק דין חלוט, קל וחומר מקום שבו בפסק דין מוסכם עסקינן אינו דבר של מה בכך. מכאן, כי על הטוען לביטול פסק חלוט מחמת גילוין של ראיות חדשות מוטל נטל כבד מאוד... על רקע האמור, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הניח המבקש תשתית ראייתית לכך שלא ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה. כזכור, היו אלה נספחים בהליך הבוררות שהתנהל עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. התביעה הוגשה זמן קצר לאחר היווצרותן של אותן ראיות "חדשות". בית המשפט ציין גם, למעלה מן הצורך, תהיות בקשר לאותן ראיות חדשות.

אין בפי התובע שום טענה שאם תתקבל יהיה בה כדי להועיל לו ודין הבקשה להתקבל.

אני מוצאת להוסיף כי התובע, המבקש מבית המשפט סעד מן הצדק, ראוי היה שיבוא ב"קלפים פתוחים" ובצירוף כל המסמכים הקיימים למשל, בתיק הבוררות, ולא שבריר החלטה פה ורסיס הסכם שם, משלא עשה כן התובע ובחר לצרף ב"פינצטה" את שצירף, חזקה כי לו היה מצרף את כל תיק הבוררות, למשל, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605), ואין לי אלא לצטט את כב' השופט רובינשטיין מצטט את כב' השופט סולברג בעניין אחר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת.א. (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (24.2.04) והציטוט מתוך רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.07)) לסיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת והתביעה לביטול פסק הדין בע"א 52255-11-11 נדחית.