לטענת התובעת, מהדוחות כספיים לשנת 2008, אשר נימסרו לידיהם בסמוך לפני הגשת התובענה, התברר להם כי כנגד הלוואת בעלים לחברה, החברה הנפיקה אג"ח בריבית של 12% (אותה כינתה התובעת "נשכנית"), וזאת בנגוד להצהרת לב בהליך אחר שניהלה נגדה התובעת, בו הוצהר כי לא הונפקו ולא יונפקו אג"ח, עד תום ההליכים - הצהרה שקבלה תוקף של החלטה שיפוטית.
על אף לשונו המפורשת של הסכם ההקצאה בעיניין זה, לב טען בחקירתו הנגדית כי הסכם המייסדים אמנם בוטל (עמ' 182 ש' 23 - עמ' 183 ש' 3 לפרוטוקול), אך כי ביטולו לא חל ביחסים שבין התובעת ותינהב, אלא רק ביחסים שביניהן לבין בעלי המניות המדוללים:
"ת. אני הייתי מודע לזה שבוטל כלפי השותפים היוצאים, כלפי שנינו שאנחנו נשארנו זה היה מורה הדרך שלנו הסכם היזמות...
...
יש להקדים ולציין, כי אף על פי שלאורך ההליך נחלקו הצדדים בשאלת הסעד הראוי, דומה כי בשלב הסיכומים הגיעו שני הצדדים למסקנה, כי סעד של היפרדות עשוי להיות סעד ראוי.
עם זאת, מסקנה זו היא תלויית נסיבות: כך, למשל, בת"א (חי') 887/05 אלון דוכן נ' איתמר קהת [פורסם בנבו] מיום 2.2.2010, נקבע כי אם ההון שהתבקש בעל המניות שדולל להעמיד היה נחוץ לחברה, הסיבה המכרעת לחילוט ולדילול הייתה כלכלית-עסקית, והקצאת המניות שחולטו נעשתה בהתאם להזרמת הון המשקפת את ערכן הריאלי (בשונה מהנסיבות שעמדו ביסוד הלכת גליקמן נ' ברקאי), אזי "לא ניתן לקבוע כי מדובר בעושק המיעוט או קיפוח. בנסיבות אלה, שומה על בית המשפט שלא להתערב בהחלטה. בהקשר זה כתבה המלומדת חביב סגל בעמ' 465 כי: "(.
צו מניעה זמני וקבוע למניעת משיכת כספים מקופת החברה - הבקשה לצו קבוע נדחית; עם זאת, הצו הזמני שניתן יישאר בתוקפו עד לאחר הערכת השווי וביצוע מכירת מניות התובעת לנתבעים, כמפורט להלן.
