הצהרת זכאות לרישום בעלות בדירות משותפות

כמו-כן, במסגרת בקשתו למתן צו כנוס בהליך דנן הצהיר החייב כי הוא בעל הזכויות הרשום בנכס בשיעור של 100%.

יוער, כי בהנתן שהמבנה במקרקעין איננו רשום כבית משותף, הרי שככל שהיתה מתקבלת הבקשה בנוגע לדירת המגורים, הדבר היה מוצא ביטויו לכל היותר בזכויות חלקיות ביותר במקרקעין, וביחס לעיקר הנכס בטוחת הבנק היתה עומדת בעינה.

...

לטענת הבנק, בנסיבות אלה דין טענות האישה להידחות בין היתר בשל השתק, מניעות וחוסר תום לב. בניגוד לטענות האישה בתצהירה, הנכס לא נרכש על ידי החייב במהלך החיים המשותפים עמה כי אם התקבל בירושה וזאת ניתן לראות בנסח טאבו וכן בנסח ההיסטורי של הנכס.

המסקנה היא לפיכך כי אין מנוס מדחיית בקשת האישה להצהרה בדבר זכויות בנכס או בדירה.

יוער, כי בהינתן שהמבנה במקרקעין איננו רשום כבית משותף, הרי שככל שהיתה מתקבלת הבקשה בנוגע לדירת המגורים, הדבר היה מוצא ביטויו לכל היותר בזכויות חלקיות ביותר במקרקעין, וביחס לעיקר הנכס בטוחת הבנק היתה עומדת בעינה.

סוף דבר: על יסוד כל המקובץ, בקשת הבן ובקשת האישה – נדחות.

ב"כ הנתבעים הצהיר בעמ' 5 לפרוטוקול שורות 16-17: "הנתבעים לא היו צד להסכם המכר מ-11.12.94, אולם הנתבעים ערבו להתחייבויות". התובעים בעלים של דירה אחת בבניין, בעוד שאר הדירות בבעלות הנתבעים.

בעמ' 2 להסכם המכר מ-11.12.94 התחייבה האם – המוכרת "לגרום לרישום הבעלות בדירה ע"ש הקונים". בהיבט הקנייני, לכאורה אין מניעה לקדם את רישום הבית המשותף, באשר ניתנו ע"י ב"כ הצדדים הסכמות כדלקמן: · "התובעים רכשו בהסכם המכר מ-11.12.94 זכות לדירה ספציפית בקומה שנייה... התובעים לא רכשו זכויות במושאע במקרקעין" [עמ' 2 לפרוטוקול שורות 27-30].

...

הבקשה למתן פסק דין שהגישו התובעים, והבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישו הנתבעים – נדחות.

ההליכים המשפטיים: ביום 17/1/19 הגישו שני בניו של המנוח כתב תביעה בבית המשפט לעינייני מישפחה בבאר שבע, בו עותרים להצהיר כי הדירה הרשומה בבעלות האלמנה, למעשה שייכת גם למנוח.

לטענתם, רישום הדירה בבעלות האלמנה נעשה משקולי נוחות בלבד, אך בפועל מדובר בדירה משותפת.

מכתב התביעה עצמו (סע' 20) עולה כי המנוח היה אדם אמיד, בעל משק חקלאי, עסק בחקלאות, שימש מזכיר מושב ניר ישראל ועובד שכיר ב"עובד הציוני" כך שלא היה לו כל קושי לרשום הזכויות בדירה גם על שמו.

...

שלישית, מדובר במצב שהיה מוסכם על הצדדים משך 32 שנות נישואיהם, כפי שהעידה הנתבעת בעמ' 30 ש' 19-17: "את הדירה רציתי שיהיה לי בית כי (בעלי) אמר לי שאת המשק הוא ישאיר לילדים. רציתי שיהיה לי משהו, שיהיה לי בית ואז החלטתי שאני קונה בית ואז הבית הזה עד היום כתוב על השם (שלי) כל פעם גרים שם דיירים והם יודעים שזה הבית שלי." ובעמ' 33 ש' 27: "הוא אמר לי תמיד את זה, שהמשק חצי של (הבן הבכור) וחצי של (הבן הצעיר) ולי יש את הבית בעיר". גם הבן ג. הודה בעדותו (עמ' 41 לפרוטוקול) כי המנוח דאג לרעייתו והוקיר אותה: אני רוצה דרכך להבין קצת את הלך הרוח של המנוח.

אתה יכול להסביר איך כן התחשבנתם לגבי החלק של המשק? אני לא חייב הסבר על זה. המסקנה העולה מן הדברים הללו היא פשוטה: המנוח והאלמנה גם יחד ראו בדירה הרשומה בבעלות רעייתו בנס ציונה כרכושה שלה, משך כל שנות הנישואין.

לאור דברים אלה, נפסק כדלקמן: התובענה נדחית בזאת.

מאחר שהזכויות במקרקעין רשומות כרכוש משותף, ומאחר שהעסקה בין בעלי הדירות בבניין דאז לבין מר טוטיאן לא הושלמה ולא הסתיימה ברשום המקרקעין כיחידה נפרדת בבית משותף, לא היו בידיו של מר טוטיאן זכויות כלשהן במקרקעין להעברה, קל וחומר ללא קבלת אישור בעלי הדירות בבניין.

לעומת זאת, גירסתם של התובעים להעדר הרישום, גובתה בעדותו של מר ניסים חזן (ת/1), אשר הצהיר כי "הקבלן [מר טוטיאן – כ.ה.] לא הצליח לקבל היתר בניה להרחבת המרתף למחסן, אותו בנה ללא היתר, וזאת מאחר והמרתף היה אמור לשמש כמקלט. לאור האמור, הקבלן לא הצליח לקבל היתר לבניית המחסן. בפועל, העסקה לא הושלמה ברשום ולא דווחה לרשויות המס, והזכויות של המרתף רשומות כרכוש משותף השייך לתובעים... במשך השנים לא הצליח הקבלן להכשיר את המחסן עד שזנח את העניין והזכויות במחסן רשומות כרכוש משותף השייך לכלל דיירי הבניין. למיטב ידיעתי, דיירי הבניין לא היתנגדו בזמנו כי הקבלן ישתמש במחסן לצורך איחסון חומרי ביניין והקבלן השלים עם מצב זה..." (סעיפים 5-6 לתצהירו של מר ניסים חזן – ת/1).

...

אין בידי לקבל אף את טענת הנתבע בדבר העדר היריבות, שכן שעה שהנתבע מחזיק בשטח המצוי בבעלות התובעים, מובן שקיימת יריבות בין הצדדים.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

לאחר מות האב, כל זכויותיו בנכסים שהיו בבעלותו הועברו לידי האם, ונרשמה לגביהם הערה בפנקסי המקרקעין לפיה ישנה כפיפות להוראות הצוואה, בהתאמה לכתוב בצוואתם ההדדית של המנוחים.

בתביעה שהוגשה על ידי התובעות ביום 14.7.2019 (וכתב תביעה מתוקן ביום 31.3.2021), התבקש בימ"ש להורות על ביטול העברות המתנה של דירת המגורים החדשה; החנות והדירה הנוספת, הצהרה כי זכויות המנוחה בנכסים אלה הנן חלק בלתי נפרד מעזבונה, אשר שייך בחלקים שוים לארבעת האחיות והאח.

כך למשל בבקשה הוגשה למל"ל ביום 19.1.2006 צוין ע"י האח כי לאם: "בעיה קוגנטיבית, אינה יוצאת לבדה מהבית עקב היתמצאות, שוכחת לסגור מים, לכבות תנור. מצ"ב מכתב מרופאה פסיכוגריאטרית. תהליך דמנציה". החשבון להעברת הכספים צויין כמשותף לאם ולאח.

קרי הנתבעים הצהירו כבר שנה לפני תחילת ביצוע ההעברות למל"ל על ירידה קוגניטיבית משמעותית של האם וכך גם הייתה ההתרשמות בבדיקת המל"ל. החלטת פקיד התביעות מיום 7.2.2006 הייתה כי המיגבלה בתיפקוד היא בעלת אופי קבוע והזכאות לא תוגבל בזמן.

...

הפער הוא משמעותי, והוא, כשלעצמו, מוביל באופן טבעי למסקנה לפיה האם הושפעה מגורם חיצוני עת ערכה את מסמכי ההעברה.

אשר על כן, אני קובעת כי עילת ההשפעה הבלתי הוגנת מתקיימת בענייננו.

סיכום לאור כל הנימוקים שפורטו לעיל אני מורה על ביטול עסקאות המתנה והעברות שבוצעו על ידי האם, כדלקמן: ביטול העברת הזכויות ביחס לדירה ברח' ב וביטול העברת הזכויות בדירה ברח' ב. התובעות זכאיות לחלקן על פי צוואת המנוחה בשיעור של 1/5 כל אחת בכל אחד מהנכסים.