הצהרה על בטלות דו"ח חניה בשל התיישנות עונש

בקציר האומר יסופר, כי המבקש הגיש לבית משפט השלום בחיפה המרצת פתיחה בגדרה עתר, כי בית משפט קמא יצהיר על היתיישנות ביצוע העונש בגין דו"חות חנייה שניתנו לו על ידי המשיבה בשנים 1999-2009, וכן בקשה להצהרה על בטלות הליכי הגבייה המנהלית, לרבות ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.

...

לדידה, יש לדחות את טענות המבקש, שכן טענותיו לפיהן, יש לערוך הבחנה בעניין הכרעת הנאמן, לא נטענו בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, ואין לאפשר למבקש להעלותן כעת.

נוכח דחיית הבקשה, ישלם המבקש למשיבה הוצאות בגין בקשה זו בסך כולל של 1,200 ₪ (כולל מע"מ) וזאת עד יום 23.5.21.

לפניי תביעה כספית על סך של 30,000 ₪, במסגרתה מבקשים התובעים להורות על ביטול דוחות חניה של התובעת 1 (להלן: "התובעת") מחמת היתיישנות העבירה או העונש וכן פיצוי כספי בגין הנזק הכלכלי שניגרם לתובעת עקב הטלת עיקול בהליכים לגביית החוב נשוא דוחות החניה שהתיישנו, הפסד ימי עבודה, עגמת נפש והוצאות הטיפול בתביעה.

מתן סעד הצהרתי אינו בה בגדר הסמכות של בית משפט זה. עם זאת, כאשר מבוקש סעד כספי כדי תיקרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, ולצורך מתן הסעד הכספי יידרש בית המשפט להצהרה כמוסה של העדר חוב, סעד כזה אינו בבחינת סעד הצהרתי ואין מניעה שיינתן בבית משפט לתביעות קטנות.

...

התובע עתר לביטול פסק הדין, ובהתאם להחלטתי מיום 25.08.2015, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דחיתי את הבקשה.

בהקשר זה אני מקבלת את עדות הנתבעת 2 כי היא נפגשה עם התובעים, פעלה מולם בשקיפות ומסרה את המידע שבידיה.

סוף דבר הנה כי כן, התוצאה אפוא היא שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.

באשר לנתבעת 1 - התביעה נדחית.

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לידון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעיניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בעניינינו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לידון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעיניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לידון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להשפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

...

לטענת המבקשות, המשיבים הגישו ערעור למבקשת 2 ולאחר שערעורם נדחה כדין, הגישו תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, וכעת הם מבקשים למעשה לבטל את הקנס באמצעות תביעה לסעד כספי בסכום הדו"ח ו/או לסעד לביטול עסקה (סעדים שאינם רלבנטיים למטריה המשפטית בענייננו).

באם כפי שהבין העניין המשפטי הנדון אינו יכול להתדיין בבית משפט לתביעות קטנות, מבקש להעבירו לבית משפט אחר הרלבנטי לתביעה ולעדכן אותו בנדון ומה עליו לבצע כדי לעשות כך. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובה, אני קובעת, כי בית משפט דנא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה.

בעניין זה, יאים הדברים שנפסקו בעע"ם 6848/10 איתן ארז ואח' נ' עיריית גבעתיים ואח' (30.5.12): "מכאן שבית המשפט המוסמך לדון בטענות המערערים בנוגע להרשעתם הוא בית המשפט הפלילי, דהיינו בית המשפט לעניינים מקומיים (ראו: סעיף 55 לחוק בתי המשפט)...לצד טענתם על עצם ההרשעה, טענו המערערים לפני בית המשפט המחוזי כי הקנסות שהוטלו עליהם התיישנו. סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 קובע כי משלא שולמו הקנסות במועדם, הם ייגבו על פי הוראות פקודת המסים (גביה) ככל מס אחר (ראו: עניין פסי, בעמוד 718). לפיכך, אין בסיס לטענת המערערים לפיה פקודת המסים (גביה) אינה חלה על קנסות חניה. בעניין פסי קבע בית משפט זה (מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן) כי כיוון שבמצב דברים כמו בענייננו, עת רואים את המערערים כמי שהורשעו, אין בית המשפט הפלילי מוסמך לדון בהתיישנותו של הקנס שכמוהו כעונש שנגזר על ידיו; כי מדובר למעשה בגביה על פי פקודת המסים (גביה) שאינה בסמכותו של בית המשפט הפלילי; כי בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי אותו יכול לתת בית משפט הדן בעניין אזרחי; וכי ההכרעה בסוגיית ההתיישנות מחייבת בחינת שאלות משפטיות ועובדתיות שבירורן מתאים להיעשות בבית המשפט האזרחי (ראו: עניין פסי, בעמוד 719)...מהמקובץ עולה כי בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות לתוקף הדו"חות שניתנו למערערים הוא בית המשפט לעניינים מקומיים. בית המשפט המוסמך לדון בטענות הנוגעות להתיישנות הקנסות שהוטלו על המערערים הוא בית משפט השלום...". בדומה, נפסק ברת"ק (מחוזי-ירושלים) 25674-02-11 עיריית ירושלים – אגף השומה והגבייה נ' ישראל קפל (23.10.11): "כלומר, על פי הוראות אלה, אדם שלא שילם את הקנס שהוטל עליו וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטולו או להודעה על רצונו להישפט, רואים אותו כאילו הורשע ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס.

ראו בעניין זה: ע"א (מחוזי ת"א) 3758/06 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 19.2.08; כן רע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש, [פורסם בנבו] מיום 21.8.08, שם נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שנאמרו הדברים הבאים: "ראשית יש לומר, כי המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלוונטית. סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה. סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי" (מפי כב' השופטת ארבל)".

לפניי בקשת המבקשת, חברה העוסקת במתן שירותי רכב, לביטול דו"חות חנייה מחמת היתיישנות, או לחילופין להארכת מועד להשפט בגין הדו"חות המפורטים להלן: דוח מס' 2013878 – עבירה מיום 11/10/13; דוח מס' 2712479 – עבירה מיום 29/8/13; דוח מס' 2427672 – עבירה מיום 11/8/13; דוח מס' 2379477 – עבירה מיום 4/8/13; דוח מס' 16009193 – עבירה מיום 9/1/11 ; דוח מס' 15454499 – עבירה מיום 2/12/10; דוח מס' 3049699 – עבירה מיום 18/10/2006; דוח מס' 3199890 – עבירה מיום 18/10/2006; דוח מס' 68612712 – עבירה מיום 19/4/2005; דוח מס' 67427617 – עבירה מיום 17/01/2005; דוח מס' 66558719 – עבירה מיום 20/10/2004; דוח מס' 7787978 - מועד ביצוע העבירה לא ידוע.

האם אכן תשלום הקנסות דינו כדין הודאה והשתק ללא סייג? הוראת סעיף 229 (ח) לחסד"פ קובעת: "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא את עונשו. אולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על אדם ששילם את הקנס ותובע ביטל את הודעת תשלום הקנס לפי סעיף קטן (ג) או על אדם שבית המשפט החליט לקיים את משפטו אף על פי שהודיע באיחור על רצונו להשפט כאמור בסעיף 230." אכן, דרך כלל, מי ששילם את סכום הקנס מוחזק כמי שהודה, הורשע ואף נשא את עונשו.

לנוכח מכתבו של עו"ד וייסמן, ב"כ המשיבה בתקופה הרלוואנטית, המצורף לתגובת המשיבה, והצהרת ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.4.2016 לפיהם דוחות מס' 617 ו – 719 בוטלו, לא מצאתי מקום לידון בהם.

סוף דבר: לנוכח האמור, אני מקבל את בקשת המבקשת ומורה על ביטול הדו"חות נשוא הבקשה מחמת היתיישנות העבירות.

...

על אף בקשתה, נמנעה המשיבה מלשלוח למבקשת את אישורי המסירה אודות הדוחות הנ"ל. לכן, עותרת המבקשת לבטל את החיוב בגין הדוחות הנ"ל וכן לחייב את המשיבה בהוצאות בקשה זו. המשיבה השיבה כי יש לדחות את הבקשה להישפט או להסב את הדוחות המפורטים בבקשה.

סבורני, כי אילו הייתה המבקשת מודעת לקיומם של הדו"חות נשוא בקשה זו במועד, דהיינו במסגרת שנת ההתיישנות הקבועה בחוק, היא הייתה פונה מיידית למשיבה בדרישת הסבה כאמור.

סוף דבר: לנוכח האמור, אני מקבל את בקשת המבקשת ומורה על ביטול הדו"חות נשוא הבקשה מחמת התיישנות העבירות.

אני מחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המבקשת, בסך 2,000 ₪.

לפניי בקשה למתן פסק דין המצהיר על היתיישנות ביצוע העונש בגין דו"חות חנייה שניתנו למבקש ע"י המשיבה בשנים 1999-2009, וכן הצהרה על בטלות הליכי הגבייה המנהלית, לרבות ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.

אין חולק כי עד לשנת 2013 לא פעלה המשיבה במישור המשפטי כנגד המבקש לגביית דו"חות החניה, ומשכך הרי שמשיבה מנועה כעת לגבות דו"חות אלה מחמת היתיישנות.

...

עולה מכאן שאופייה של טענת ההתיישנות הוא כטענת הגנה בלבד, וכך נקבע בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326): "מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה.

עוד לעניין זה, דו"חות מטעם המנהל המיוחד לרבות תוכנית פירעון החובות, מוגשים לתיק בית המשפט במסגרת הליך הפש"ר. מכאן עולה המסקנה, שהתובע ידע או היה עליו לדעת אודות תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה, ומשך הם פני הדברים, עמדה לפניו האפשרות להגיש התנגדות לתביעת החוב שהוגשה לנאמן.

לסיכום לאור האמור לעיל, מורה על דחיית המרצת הפתיחה.