הצדקת סמכויות פיקוח על עברייני מין משוחררים

למעשה, כפי שנראה בהמשך הדברים, לא זו בלבד שסעיף 13ו(ב)(2) אינו מקנה סמכויות ייעודיות לפיקוח על עברייני מין, הוא אף עשוי לעורר קושי בכל הנוגע לבחינת המסוכנות המינית הנדרשת לצורך שאלת השיחרור.

שיקולים נוספים התומכים בשחרורו של המערער לכאורה, ניתן היה לסיים את פסק הדין בשלב זה. יחד עם זאת, אני מוצאת לנכון להוסיף כי אפילו לא תיתקבל דעתי בנוגע לכך שחוק הגנה על הציבור היה אמור להיות המסלול המתאים לטפול בעיניינו של המערער, ולא חוק הכניסה לישראל, הרי שמכלול הנסיבות בעניינינו מוביל למסקנה הברורה כי מוצדק לשחרר את המערער ממשמורת בעת הזו.

...

יחד עם זאת, יש לבחון את הדברים בהשוואה למקרים אחרים שבהם עבריינים מורשעים מסיימים לרצות את עונשם אף בגין עבירות חמורות יותר.

נסיבות אישיות חריגות – על כל האמור לעיל יש להוסיף כי במקרה דנן מתקיימות גם נסיבות אישיות חריגות בעניינו של המערער.

סוף דבר: אציע לחבריי כי הערעור יתקבל.

לקראת שיחרורו הצפוי של המשיב ממאסר, הוכנה הערכת מסוכנות ראשונה בעיניינו, כנדרש לפי סעיף 6 לחוק הפיקוח.

בהתאם להמלצתה של יחידת הפיקוח, הגישה המדינה בקשה להוצאת צו פקוח חדש בעיניינו של המשיב בהתאם לסעיף 12 לחוק למשך חמש שנים, אשר יכלול את המיגבלות והתנאים אשר פורטו לעיל, כמו גם את הסמכויות שהענקתן התבקשה לקצין הפיקוח.

כידוע, תכליתו המרכזית של חוק הפיקוח היא הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין חוזרות באמצעות פקוח ומעקב על עברייני מין (ראו למשל: בש"פ 8763/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (23.12.2012); בש"פ 5772/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 וההפניות שם (24.07.2017) (להלן: בש"פ 5722/17).

דא עקא, בנסיבות שבהן ברקע הדברים עומדות פגיעות מיניות שהבחנה בהן עשויה לחייב עין רגישה, יש הצדקה לדרישה כי אותו בגיר יהיה כזה שמודע לעבירות שביצע המפוקח.

...

בכל הנוגע לתקופתו של צו הפיקוח, אני סבורה כי בנסיבות העניין נראה שפרק זמן של ארבע שנים הוא מידתי, בהתחשב במסוכנותו הגבוהה של המשיב, בכך שבעבר הפר צו פיקוח קודם שהוטל עליו, וכן בחוסר שיתוף הפעולה שלו עם הליך טיפולי המבוסס על נטילת אחריות לאופן התנהלותו (ראו: בש"פ 8309/14, בפסקה 41).

בהתחשב במאפייניו האישיים של המשיב ובנסיבות המקרה, אני סבורה כי מדובר באיזון ראוי.

סוף דבר: הערר מתקבל כאמור בפסקה 24 לעיל.

לדבריהם, "ללא טפול מפוקח בשלב היציאה מכליאה לקהילה, עלולות לרדת לטמיון התשומות הטיפוליות המושקעות במהלך המאסר". מהמלצת הצוות הרב-מקצועי למדים המבקשים, כי יש מקום לשיחרור מוקדם של עבריין-מין אשר מסוכנותו הוערכה תחילה כגבוהה, אם עבר טפול אינטנסיבי במהלך מאסרו, וגילה נכונות להמשיך בטיפול גם לאחריו.

אשר לפרשנותו של סעיף 12 טוענת ב"כ הסנגוריה הציבורית, כי יש לפרשו בראי השינויים החקיקתיים שחלו מאז, והכלים שניתנו בידי הרשויות לפקח על עברייני-מין.

ודוק: סמכות הועדה לידון בשחרורם על-תנאי של עברייני-מין, לפי סעיף 12(ב) לחוק – אינה מצטמצמת אך לאלו שמסוכנותם הוערכה בכלשהי, ולא מעבר לכך.

חברי צודק איפוא בנתנו תשובה שלילית לשאלה הראשונה שהציג: סעיף 12(ב) לחוק שיחרור מוקדם – כפי שהוא עצמו אומר במילים מפורשות – איננו בא לחסום את שיחרורו המוקדם של עבריין מין שטרם השיל מעצמו את מלוא מסוכנותו.

...

השופט ג' קרא: אף אני, כחבריי השופטים נ' סולברג ו- א' שטיין, סבור כי דין רע"ב 8018/19 להידחות.

ואף מקובלת עלי הערתו של חברי השופט א' שטיין באשר למשמעות הפרת חובת המבקש לעמוד בפיצוי המתלוננת, שהוטל עליו בגזר הדין.

למעשה, קריאה מצרפית של הוראות סעיפים 12(א) ו-(ב) לחוק, מובילה למסקנה כי המחוקק ביקש ליצור מדרג של הסיכון הנשקף מאסיר לשלום הציבור.

טרם שיחרורו של העורר ממאסר, ביום 12.9.2021 נערכה לו הערכת מסוכנות על-ידי מעריכה מטעם היחידה לפיקוח על עברייני מין (להלן: יחידת הפיקוח).

כן פורטו בהמלצה הסמכויות שיש להקנות לקצין הפיקוח ביחס לעורר, לפי סעיף 18(א)(1)-(10) לחוק, לרבות סעיף-קטן (6א) שעניינו הסמכות לחדור לחומרי מחשב הנמצא בחזקתו או בשליטתו של עבריין המין, ולמעט סעיף-קטן (9) (שעניינו הסמכות להורות על מתן דגימת נשיפה או דגימת שתן).

מנגד, המדינה טענה, בהתאם לעמדתה של מעריכת המסוכנות, כי חרף סגירת תיק החקירה, ההתפתחויות שחלו והמידע החדש הנוגע ליצירת קשר עם צעירות שנחזו להיות קטינות מצדיקים כשלעצמם את השינוי בהערכת המסוכנות של העורר וממילא את התנאים הנוספים שהתבקשו במסגרת צו הפיקוח.

...

לאחר שבחנתי את הדברים ובמכלול הנסיבות, גם בסוגיה זו לא מצאתי להתערב.

לנוכח כל האמור, ובשים לב לכך שבעת הנוכחית אין סימנים לתהליך שיקום רציני אצל העורר, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מנוס מהגבלת הצפייה של העורר בתכנים פורנוגרפיים, ואינני סבורה כי יש מקום לסטות ממנה (ראו והשוו: בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (24.2.2009)).

סוף דבר: הערר נדחה.

מה ניתן בכל זאת ללמוד מההבחנות שערך המחוקק ביחס לקבוצות המנויות בסעיפים קטנים 510(ב) ו-510(ד)? אני סבורה, כי ניתן להתרשם, שהראציונל לקביעת ההסדרים הספציפיים הוא ה"ממשק" המיוחד בין בית הדין הצבאי לבין מערכות פקוח סטאטוטוריות – שירות המבחן ויחידת הפיקוח על עברייני מין – כאשר מדובר בשחרורם של אסירים לפני תום ריצוי העונש, כמפורט להלן.

נמצאנו למדים איפוא, כי תכלית קיומו של מוסד הועדה לעיון בעונש – ובפרט התכלית העומדת בבסיס הסמכות שהוקנתה לה "לעיין" בעונשו של אסיר שעבר כברת דרך טיפולית בתקופת מאסרו – תומכת בפרשנות המעניקה לה את הסמכות להורות על השבתו לריצוי מאסרו, במקרה שהפר את תנאי השיחרור שנקבעו לו. פרשנות זו, המניחה את הבסיס המשפטי והמעשי לקיומן של תכניות שקום מפוקחות, עולה בקנה אחד עם האנטרס הצבורי בשיקום עבריינים מחד גיסא ועם השמירה על בטחון הציבור מאידך גיסא, וכן משרתת את טובתו של האסיר הקונקרטי.

כפי שכבר הוסבר – ההכרה בסמכות לשחרר בתנאים וההכרה בסמכות לתת להם תוקף (ולהחזיר את מי שהפר אותם למאסר) – משלימות זו את זו. בשולי הדברים אוסיף, כי גם אם לא ניתן לשלול הבחנות מסוימות בין ההסדרים החלים על קיצורו של עונש המאסר לפי חוק השיפוט הצבאי לבין ההסדרים הכלליים החלים בתחום זה לפי חוק שיחרור על-תנאי – קשה להלום תוצאה שתוביל לניגוד חריף ביניהם, מבלי שיוצגו שקולי מדיניות המצדיקים זאת.

...

סוף דבר סיכומם של דברים, מסקנתי היא כי הוועדה לעיון בעונש מוסמכת להורות על שחרורו של אסיר בתנאים, ואם הפר תנאים אלו – להורות על השבתו למאסר.

ת השופט ד' מינץ: מסכים אני שדין העתירה להידחות מפאת הנימוק המפורט בפסקה 57 לחוות דעתה של חברתי.

והמסקנה העולה מן האמור הינה, לדעתי, ברורה: התוצאה שיצאה תחת ידיה של חברתי אין בה משום הכרה בסמכות לפגוע בזכות יסוד (פגיעה בחופש של אסירים שהוחלט לשחררם) שאינה קבועה במפורש בדין, אלא משום השלמה הכרחית לקיומה של סמכות המאפשרת שחרורם (המותנה) של אסירים מלכתחילה.