אני סבורה, כי התובעת פעלה בתום לב ולפי הסכם השכירות, עת הציגה את שטר החוב לפרעון.
וזה נוסח סעיף 13.1 להסכם השכירות:
"להבטחת התחייבויות השוכר לפי הסכם זה, לרבות ומבלי לפגוע ביתר התחייבויות השוכר, פינוי המושכר במועד, תשלום כל נזק שיגרם למושכר, תשלום דמי השכירות והתשלומים המוטלים על השוכר בהסכם זה, יפקיד השוכר במעמד חתימת ההסכם בידי המשכיר את הבטחונות הבאים: "שטר חוב בערבות אואל של 2 ערבים צדדים שלישיים להנחת דעתו של המשכיר על סך 20,000 ₪ (עשרים אלף) שקלים חדשים, השוכר והערבים נותנים בזאת הוראה בלתי חוזרת למשכיר ו/או לבא כוחו לעשות שימוש בשטר חוב זה. מוסכם כי הערבים הנ"ל יערבו לכל חיובי השוכר בהתאם להסכם זה לרבות כל תיקון ו/או שינוי להסכם זה".
הנתבעים הפנו בסיכומיהם לפסק הדין בע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' מושב שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830 (1983) בגדריו נפסק, כדלקמן:
"המסירה של שטר-ביטחון היא מעצם טיבה וטבעו, "מסירה על-תנאי" וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון ע"י סיחור או תביעה לפרעונו) קמה רק אם נתמלא התנאי והמסירה הופכת עקב כך שלמה".
...
אני סבורה, כי בשל האיחור הקל בפינוי הדירה (יום אחד), כמו גם בשל מצבה הפיסי הירוד, שחלקו נגרם בשים לב לכך שהנתבע 1 לא ניקה את הדירה לשביעות רצונה של התובעת וכן לא דאג לצביעה מקצועית, נמנעה מהתובעת היכולת להשכיר את הדירה במהלך חודש אוגוסט 2019, תוך שמירה על רצף השכרה.
לכן, אני מקבלת את דרישת התובעת לחייב את הנתבעים לשאת בפיצוי בסכום של 500 ₪ בגין אי פינוי הדירה במועד.
סיכום הדברים
בהינתן כל האמור לעיל, ובהסתמך עליו, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום כולל של 16,474 ₪ (לרבות הוצאות המשפט בגין ההליך בבית המשפט ובגין ההליך בלשכת ההוצאה לפועל ) וזאת תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.