הצגת הגבלות בפוליסת הביטוח באופן בולט

הפוליסה שהוגשה לתיק בית המשפט (ת/1) היא החוברת המקורית, ואכן ניתן לראות כי ההגבלות והסייגים מופיעים בה באותיות דפוס בצבע אדום, באופן בולט ובמובחן מיתר הגדרות ותנאי הפוליסה המודפסים בצבע כחול.

זאת ועוד; על יסוד סעיף 3 לחוק, הפסיקה הרחיבה את חובות הנתבעת כמבטח, באופן שמוטלת עליה לא רק חובה למסור את הפוליסה, לפרט את הסייגים בסמוך לנושא אליו הוא נוגע ובהבלטה מיוחדת, אלא גם מוטלת עליה חובת "הגילוי והוידוא" - מבטח המבקש לסייג את חבותו צריך להבטיח כי המבוטח מודע לסייגים.

היא גם לא פירטה אילו שאלות המבוטחים נשאלים, ולא הציגה כי החתימה את התובעת על שאלון בריאות שבו שאלה שאלות רלוואנטיות לפוליסה העתידה לצאת.

...

באשר להוצאות עבור כרטיסי הטיסה החדשים שהתובעת רכשה לאחר שחרורה מאשפוז; בפרק 7(ב) לפוליסה (עמ' 14 "החזר הוצאות נסיעה והוצאות נוספות") הוסכם כי הנתבעת תשפה את המבוטח בגין "הוצאות נוספות סבירות לשיבה לישראל כתוצאה מאירוע רפואי שארע למבוטח והמכוסה על פי הפוליסה, אשר באישור רופא מוסמך בחו"ל נאלץ לשנות מועד חזרתו לישראל ולא יכול היה לנצל את כרטיס הטיסה שבידו, או במקרה מוות או חטיפה של המבוטח או המלווה". מאחר שמסקנתי היא כי האירוע מכוסה על פי הפוליסה (בשל מחדליה של הנתבעת), עליה לשפות את התובעת בגין הוצאות כרטיסי הטיסה המגיעים לסכום של 3,850 ₪ (שהם 3,588 ₪ נכון לתאריך 16.8.13 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד פסק הדין).

סוף דבר התביעה מתקבלת, בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 3,850 ₪, עבור החזר הוצאות כרטיסי הטיסה.

בשנת 2010 מצא המחוקק להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בפסיקת הריבית המיוחדת, ולקבוע כי ב"ביטוחים אישיים" (כהגדרתם בסעיף 28א לחוק), בית המשפט אינו רשאי כי אם חייב לפסוק ריבית מיוחדת אם תגמולי הביטוח לא שולמו הגם שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב (חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 4), התש"ע-2010, ס"ח 2232).

כשהוצגה הצעת החוק בפני מליאת הכנסת, אמר ח"כ אמנון כהן את הדברים הבאים כרקע ליוזמה לתיקון החוק: "אומנם יש סעיף בחוק חוזה הביטוח המאפשר לבית-המשפט להטיל על חברות הביטוח קנס בצורת ריבית מיוחדת על סכומי תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, אך בפועל כימעט אין שימוש בסעיף זה על-ידי בתי-המשפט" (פרוטוקול ישיבה מס' 97 של הכנסת ה-18, 34 (12.1.2010)).

הפוליסה נוקטת בלשון כללית, ועל-פיה מבוטח סיעודי הוא "מבוטח שמצב בריאותו ותיפקודו ירודים כתוצאה מתאונה או ממחלה כרונית או מליקוי בריאותי קבוע אשר בגינו... זקוק לעזרה ממשית יומיומית אשר בהעדרה אינו מסוגל לבצע באופן עצמאי וללא עזרה לפחות ארבע מתוך הפעולות הבאות..." (סעיף 1(ג) לפרק ג' לפוליסה).

אולם לטעמי, כאשר חברת הביטוח נסמכת על חוות-דעת מקצועית אשר אף בקריאתה כשלעצמה מתעוררים בה קשיים ניכרים או שממצאיה ומסקנותיה חורגים באופן בולט ממיתחם סבירות, עשוי לעלות הדבר במקרים המתאימים לכדי מחלוקת שאינה בתום לב באופן המצדיק הטלת ריבית מיוחדת (ראו, ת"א (שלום הרצ') 14387-08-13 שטינמץ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פיסקאות 35-32 (20.5.2015) (להלן – עניין שטינמץ); וכן עיינו, אליאס, בעמ' 588 והאסמכתאות שם).

...

בטבלה זו נרשם, לצד כל אחת ואחת מפעולות היומיום, שמידת היכולת לבצעה היא "100%". לא עלה בידי להבין כלל, הכיצד זה אדם הזקוק ל"השגחה", "הכוונה", זאת "על רקע ירידה בזכרון", ושאחרת הוא שרוי ב"סכנת נזק עצמי", עדיין כושרו לבצע את פעולות היומיום הוא "100%". ודוק, אני אף מוכן לצעוד צעד נוסף לטובת הנתבעת ולהניח שאילו הייתה רושמת הרופאה מספר אחר בטווח שבין 0% ל-100% אך שעדיין קרוב ל-100%, ניתן אולי היה לסבור שמדובר בעמדה סבירה אף אם זו הייתה נדחית בסופו של יום, כך שמדובר היה במחלוקת בתום לב. אולם נקיטת עמדה כה קיצונית, שלפיה על אף כל המתואר קודם לכן בחוות-הדעת עצמה הכושר לבצע את הפעולה נותר 100%, חורגת באופן בולט ממתחם סבירות הגיוני באופן המקרין על כל ממצאיה של הנתבעת בבדיקה זו, ומקימה לטעמי מחלוקת שלא בתום לב. אתייחס בקצרה לחוות-הדעת הרפואית שהגישה הנתבעת לאחר הגשת התביעה.

בשקלול כל אלו, הנתבעת תישא בשכר-טרחת בא-כוח התובע בסך כולל של 25,000 ש"ח. סוף דבר אשר על כן: (א) הנתבעת תשלם לתובע תגמולי ביטוח בגין מצבו הסיעודי, החל מתום תקופת המתנה בת 90 ימים המתחילה ביום 19.4.2016, וזאת משך 36 חודשים כקבוע בפוליסה.

(ה) הנתבעת תישא בשכר-טרחת בא-כוח התובע בסך 25,000 ש"ח. בנוסף תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בגין שכר-טרחת המומחה מטעמו, חלקו בשכר-טרחת המומחה מטעם בית המשפט, וכן בגין האגרה ששולמה בשיעור שלא יוחזר לתובע בהתאם לתקנות.

במעמד ישיבת ההוכחות, הוגשו ראיות הצדדים, ובכלל זה: דיווח מבוטח התובעת על התאונה, כפי שמסר בידי סוכנות הביטוח; הודעה על התאונה שנמסרה לידי התובעת והודעת הדחייה מאת הנתבעת 2 (במ/1); תמונות הנזק לרכב התובעת (במ/2); דוח חקירה של חוקר מטעם הנתבעת 2 (במ/3); רשימת פוליסת הביטוח שהנתבעת 2 הנפיקה למבוטחת שלה, היא צד ג' (במ/4); בקשה של הנתבע להגשת הודעת צד ג' כנגד בעלת הרכב הנוסף שנטען על ידו כי חנה בצורה בולטת לכביש (במ/6); טענותיו של הנתבע 1 בישיבה מיום 07.11.2016 (במ/7); וכתב הגנתה של בעלת רכב הנתבעים בכובעה כנתבעת נוספת בתיק טרם דחיית התביעה נגדה (במ/8).

אמנם, מעיון ברשימת פוליסת הביטוח שצד ג' רכשה מאת הנתבעת 2 (במ/4) נקבע כי מי שרשאי לנהוג ברכב הנתבעים הם המבוטחת (צד ג') ואדם הנוהג לפי הוראות המבוטח או ברשותו כאשר ישנה הגבלה לנהיגה של כל נהג בתנאי שהוא מעל גיל 24.

אולם, אין חולק כי הנתבע 1, אשר מחומר הראיות עולה כי הוא זה שנהג ברכב הנתבעים בעת התאונה (ראו דיון בסעיף 15 להלן), עומד בהגבלת הגיל, שהרי במועד קרות התאונה היה מעל גיל 24 על יסוד תאריך לידתו של הנתבע כפי שעולה מעיון בתעודת הזהות שלו שהוצגה במעמד חקירתו הנגדית (עמ' 30, שורות 12-5 לפרוטוקול).

אציין כי גם אם הייתי מקבל את הטענה העובדתית של הנתבע 1, לפיה רכב השייך לשכנתו של מבוטח התובעת חנה באופן בולט, הרי שגם אז לא ניתן היה להפחית מאחריותו של הנתבע 1 אשר היה עליו להביא בחשבון את הרכב כחלק מתנאי הכביש, וראיה לכך שאף לגירסתו של הנתבע 1 רכבים אחרים הצליחו לעבור את הרכב הבולט, כביכול, ללא כל מגע (עמ' 27, שורה 27 לפרוטוקול).

...

מנגד, טוענת הנתבעת 2 כמי שבמועד התאונה ביטחה את רכב הנתבעים בביטוח אחריות לנזקי צד ג', כי דין התביעה להידחות מאחר שמבוטחתה לא מילאה אחר תנאי הפוליסה לקיום חבות הנתבעת 2 כלפיה.

סוף דבר התביעה מתקבלת נגד הנתבעים.

הודעת צד ג' נדחית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין הסיבה לאי קיום ישיבת הוכחות במועד זה, ולאחר שניתנו לנתבע 1 מספר הזדמנויות לקבלת ייצוג על ידי עורך דין עובר לדיון מיום 04.02.2018, אלא שזה בחר לקפוא על שמריו ולקבוע עובדה מוגמרת בפני בית המשפט, כאשר חשוב להדגיש כי הסיבה לדחיית ישיבת ההוכחות הייתה היעתרות בית המשפט לבקשתו של הנתבע להסדרת ייצוגו בידי עורך דין, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע 1 הוא זה שיישא בשכר העדים, כאמור בהחלטתי מיום 04.02.2018.

העילה לפי חוק חוזה הביטוח סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע כדלהלן: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם–1980, עמד מתקין התקנות על הצורך בהבלטת תנאים ומיגבלות, וכך נקבע בתקנה 2: "בפוליסה יצויינו לפחות כל אלה:

לפי אותה עמדה: "אין הוראה של המפקחת על הביטוח שמחייבת מבטחים לציין את כל החריגים של פוליסת הביטוח ושל כתבי השרות במיפרט או בדף פרטי הביטוח. הטלת חובה על מבטחים לפרט בפני המועמד לביטוח את כל החריגים שמופיעים בפוליסה ובכתב השרות היא דרישה לא פראקטית, כיוון שעשויה להפוך את המפרט ממסמך שתכליתו, להציג למבוטח את עקרי הכיסויים שנרכשו וקיימים בפוליסה בתמציתיות, למסמך ארוך ומפורט בדומה לפוליסה עצמה." (סעיף 2; ההדגשה במקור).

באותו חוזר נקבעה החובה לציין חריגים לכתב השרות באופן בולט וברור.

היא הפרה את אותה חובה והתרשלה כלפיהם עת מחד מכרה הרחבה לנהג חדש או צעיר עליה חלים כל תנאי הפוליסה לרבות זכות לרכב חילופי, ומאידך לא פירטה באופן מפורש בפוליסה ובמסמכיה, בהתאם לאמור לעיל, את ההגבלה להשתמש ברכב חילופי החלה על נהג צעיר או חדש.

...

אני סבורה כי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת.

גם אם הדעת לא נוחה מהצהרה זו, עדיין שוכנעתי כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת ובתום לב. אשר לטענת המשיבה כי לא קיימת קבוצה הומוגנית, נקבע על-ידי השופט (כתוארו אז) א. גרוניס בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות עובדים, פסקה 25 (פורסם באר"ש, 20.07.2010): "הנושאים לגביהם עשויה להתקיים שונוּת בין חברי הקבוצה הינם רבים ומגוונים. לעתים, עילת התביעה על כל יסודותיה משותפת לחברי הקבוצה, והשאלה אם זכאים הם לפיצוי אם לאו תוכרע באחת לגבי כולם. אולם, גודל הנזק שנגרם לכל אחד מהם, וכנגזרת מכך גובה הפיצוי לו יהיה זכאי אם תתקבל התביעה, אינו אחיד. במקרה כזה, השאלה המבחינה בין חברי הקבוצה היא שאלת הנזק בלבד. סוג מקרים אחר מתקיים כאשר השאלות שאינן משותפות נוגעות ליסודות העילה עצמם. כלומר, השוני בין חברי הקבוצה עשוי להשליך על עצם זכותו של כל חבר לקבל סעד ולא רק על גובה הפיצוי לו יהיה זכאי. נקודת המוצא היא, כי לא נדרש שכל השאלות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית תהיינה משותפות לחברי הקבוצה. די בכך שיש שאלות משותפות של עובדה או משפט שהן 'מהותיות'[...]". בענייננו חברי הקבוצה הוטעו לכאורה הטעיה דומה.

סוף דבר הבקשה לאשר את התובענה הייצוגית מתקבלת בהתאם לקבוע לעיל.

במסגרת הדיווחים השנתיים הוספה מאז שנת 2009 הבהרה שאומרת: "בעת שירות צבאי חלות הוראות והנחיות הצבא המשתנות מעת לעת ועלולות להגביל או למנוע מהמבוטח קבלת טפול רפואי פרטי. לעניין זה עלולה להיות השפעה על מימוש זכויות המגיעות למבוטח מתוקף פוליסה זו. המידע בנוגע להוראות אלה נמצא אצל רשויות הצבא ועל המבוטח הנמצא בשירות צבאי להתעדכן בהן". לטענת המשיבה מבקש 1 קיבל את ההבהרה האמורה עוד בטרם רכש לילדיו ביטוחים פרטיים.

לעניין אי צרופו של פסק הדין המשלים נטען כי מדובר בטעות בתום לב. בעיניין גינדי בית המשפט הורה לחברות הביטוח לכלול פסקה בולטת שמפנה את תשומת ליבו של המבוטח כי השמוש בפוליסה כפוף בעת השרות הצבאי להוראות הצבא המשתנות מדי פעם.

במסגרת בקשתם טענו המבקשים כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 55 לחוק הפיקוח עת לא גילו במועד ההצטרפות לפוליסת ביטוח הבריאות כי עם הגעתם של ילדי המבקשים לגיל שירות צבאי, לא תחול הפוליסה וזאת לאור הוראות הדין הרלוואנטיות אשר מסדירות את אופן קבלת שירותים רפואיים במהלך השרות הצבאי.

אין ספק, כי הסעיף משקף לפחות את המרכיב האחד של חובת הגילוי של המבטח והוא של האיסור להציג מצג שוא, היינו שאסור למבטח להציג לפני המבוטח באופן פוזיטיבי תאור מטעה בכל הנוגע לפרטים המופיעים בסעיף.

...

קיומה של שונות בין חברי הקבוצה וכן הצורך לערוך בירור עובדתי ומשפטי ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה, מוביל לכדי מסקנה כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת לבירור התובענה.

סוף דבר לא עלה בידי המבקשים להוכיח במסגרת ההליך דנן ובשלב זה את טענותיהם שבבקשתם כנגד המשיבה.

בהינתן כל האמור לעיל מצאתי לדחות את בקשת אישור התובענה כייצוגית.