הצבת תמרור תן זכות קדימה בדרך עפר

לטענתו, סגל יצאה מהחניון המצוי מצדה הימני של השידרה, אשר ביציאה ממנו מוצב תמרור "תן זכות קדימה", וביקשה לפנות שמאלה לשדרות ששת הימים לנתיב הנגדי לנסיעת המערער.

כאשר נהג חוצה צומת, חובה עליו לתת זכות קדימה לכל מי שנוסע בדרכו, מבלי קשר לשאלה באיזה נתיב נסע, וסגל הפרה חובה זו. נטען כי היה עליה להביט לשני הכיוונים בכל נתיב בנגוד לעובדה שהוכחה כי הביטה לצד ימין בלבד – הצד המנוגד לנתיב הנסיעה של התובע.

חריגה מכלל זה תיעשה במשורה ורק באותם מקרים בהם "מתגלה על פני הדברים שגיאה מהותית בהערכת הראיות ובקביעת העובדות או היתעלמות מראיה בעלת משקל מכריע" (ע"א 1255/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' בני וצביקה בע"מ סעיף 11 לפסק דינו של כב' הש' י' דנציגר ( 13.5.13)).

...

ד) בימ"ש הגיע למסקנה לפיה לא ניתן להכריע בין גרסאות הצדדים ונמצא כי כפות האוזניים מעויינות.

אין בידי לקבל את טענת המערער כי בימ"ש קמא הכריע באיזה נתיב נסיעה נסע המערער עת אירעה התאונה.

ה) יתר הטענות שהועלו בערעור דינן להידחות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

נסוי שדה הראייה שביצע הבוחן אינו מדמה כלל את המצב בשעת התאונה ולא תואם את המצב האמיתי, משום שהניסוי נערך בהיות הבוחן במצב סטאטי ביציאה משביל העפר, בעוד שהאופנוע המדמה הוצב על ידי הבוחן על כן, מרחק הזיהוי (לאור רמת הצפיות במצב סטאטי) יהיה גדול יותר ואינו משקף נכון את שדה הראייה.

בשורה ארוכה של פסקי דין התייחסו בתי המשפט לחשיבותה של זכות הקדימה, כך למשל: בעפ"ת (י-ם)41153-04-10 מוחמד גולאני נ' מ.י (1/11/10): "זכות הקדימה הינה אבן יסוד בעבור כל באי הדרך באשר הם, בלעדיה כלל לא תתאפשר התנועה הסדירה. היא מלכת הכביש שיש להדר בכבודה. גם אם לא נבחין בה בדמות תמרור "עצור" או "תן זכות קדימה", תמיד נדע לשכללה, אף מבלי משים, בדפוסי הנהיגה.

במקרה אשר בפנינו הנאשם יצא מדרך עפר וניכנס לדרך סלולה כדי לחצותה, כך שעל פי תקנה 64 (א) (3) לתקנות התעבורה חלה על הנאשם חובת מתן זכות קדימה לרכב המתקרב בדרך הסלולה, כך שמבחינת ס' זה, חובה היה על הנאשם בהגיעו לדרך הסלולה בכוונה לחצותו, לכל הפחות, לבדוק היטב את מצב התנועה.

...

כמו כן, אינני מקבלת את טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו באשר להיעדר נפקות או קשר לעובדה שהנאשם לא הוציא רישיון נהיגה כדין.

ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ. מדינת ישראל תק-על 2003(2), 3613 בעמ' 3618, נקבע: "נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי התנהגות הנפגע - לרבות התאבדות – וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב יכול היה - נורמטיבית לצפות מראש את שאירע בפועל. ראו למשל: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 561, 574 ואילך; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (4) 1, 37; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2)533, 538; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס, פ"ד לג(2) 785, 801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד(1) 422, 437; דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 391 - 393. הנה כי כן, רשלנות חמורה מצידו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפויות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה". כבוד הנשיא, דאז, שמגר, בע"פ 482/83 מ"י נ' סלים סעיד, פד"י לח(2) 533, ציין: "סיכומו של דבר חסימת הכביש ע"י המשיב הייתה בגדר גורם אשר בלעדיו התאונה לא הייתה מתרחשת. חומרת מעשהו של הנהג המנוח של המכונית הפרטית שנהג במהירות וללא רישיון נהיגה לא היה בה בנסיבותיו העובדתיות של מקרה זה לסלק את הקשר הסיבתי המהותי בין הפנייה שמאלה, כאשר הכבש אינו פנוי, לבין התנגשות כלי הרכב. המשיב, הוא שיצר את המצב המסוכן ומעשהו (סטייה וחסימה) היה בגדר גורם סיבתי לקרות התאונה, הינו לגרימת ההתנגשות והפגיעה בגוף ובחומר שבעקבותיה". לסיכום, מההוכחות שהובאו בפניי עולה כי רכבו של הנאשם יצר חסימה בנתיב התקדמות האופנוע שהיה בנתיב השני בכביש מכיוון נסיעת הנאשם ובכך הנאשם לא נתן לאופנוע זכות קדימה.

לאחר שעיינתי בכל חומר ההוכחות, שמעתי עדותם של העדים, התרשמתי מהופעתם בפניי, מצאתי כי התביעה הוכיחה מעל כל ספק סביר את יסודות העבירה ויש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בכיוון נסיעתה של הנאשמת מוצב תמרור 301 (תן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה לרבות מסילה).

נהג הרכב המעורב מסר כי הוא נוסע במקום באופן יומיומי, וחציית הצומת נעשית על ידו לכיוון דרך עפר שם ממוקמת מסגרייה שבבעלותו.

...

כאמור המחלוקת בין הצדדים הינה מצומצמת ונוגעת בשאלה האם ניתן בנסיבות מקרה זה להסתפק בקביעה כי אופן נהיגתה של הנאשמת, על בסיס החומר שפורט לעיל, מבסס מסקנה בדבר נהיגה בקלות ראש, שמא כמאמר ההגנה -חוסר זהירות בלבד.

על בסיס עיקרון זה ניתן לומר כי באותם מקרים בהם המדובר בנסיעה זהירה או איטית, שלא לוותה בביצוע עבירות נוספות המבססות מסקנה בדבר רף רשלנות גבוה יותר, אלא בחוסר תשומת לב בלבד, נכון יהיה להסתפק בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

לדבריו, המדובר בצומת מסוכן בו נדרש היה לקבוע תמרור "עצור" או בניית כיכר, ואין די בתמרור הקיים, כדי למנוע את התרחשותן של תאונות, כפי שאירע במקרה זה. אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן לא נכון יהיה לייחס לנאשמת ביצוע עבירת "רשלנות" מפקודת התעבורה.

בהעדר מחלוקת בדבר ביצוען של העבירות הנוספות הרי שאני מרשיעה גם בעבירות של אי ציות לתמרור 301 בצומת, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, והתנהגות הגורמת נזק, לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

זכות הקדימה למי שבא מימין קבועה בתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961, ואשר יש בה בכדי להצביע על האחריות שיש לייחס למר עזאלדין לעניין נסיבות קרות התאונה, וזאת לאור האמור בסעיף 64 : " (א) לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו הוראות אלה:

(1) נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין; (2) נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה או לפנות בפניית פרסה לשמאל יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת וזאת מבלי לגרוע מהאמור בפיסקה (1); (3) נוהג רכב היוצא מדרך עפר ועומד להכנס לדרך סלולה או לחצותה יתן זכות קדימה לרכב המתקרב בדרך הסלולה.

...

לא שוכנעתי כי מר גבאי נסע במהירות, אלא היפוכו של דבר, כאשר הלה אף העיד ברוב הגינותו שחנתה משאית בצד שמאל שהסתירה את הצומת, הוא האט והחל לצאת לאט ואז הנהג ברכב הנתבעת בא מצד שמאל במהירות ונכנס בו. בנוסף, לא שוכנעתי כטענת אלבר ונהגה, כי בנתיב נסיעתו של מר גבאי היה מוצב תמרור תן זכות קדימה, ואין לבית המשפט מספיק אינדיקציה להכריע במחלוקת האם התמונה אשר סומנה כ-נ/1 הוא המקום בו אירעה התאונה וזה אותו המקום המופיע ב-נ/2, כאשר בעניין זה אוסיף ואומר, כי אין די בהגשת התמונה נ/1 בכדי לאשש זאת, הואיל ולא מופיע התאריך של צילום התמונה, ואף מעדות מר עזאלדין עלה, כי זו לא צולמה במועד התאונה ואלבר לא הוכיחה הלכה למעשה מה היה התמרור בכיוון נסיעת המרצדס במועד התאונה.

לפיכך, אני קובעת כי על נהג כלמוביל מוטל אשם תורם בשיעור של 15%.

סיכומו של דבר בכל הנוגע לתביעה העיקרית, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 29,124 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך של 3,982 ₪, אגרת מחצית ראשונה ושנייה ושכר העד בסך של 300 ₪.

אני דוחה את התביעה שכנגד, ומחייבת את התובעת שכנגד לשלם לנתבעת שכנגד שכ"ט עו"ד והוצאות בסך כולל של 2,500 ₪.

טענות ההגנה והתביעה שכנגד לטענת הנתבעת ביום 15.12.2021 בצומת הכניסה לכביש 5720, נסע המבוטח של הנתבעת (להלן: "נהג הרכב הפרטי") לכיוון צפון, לאחר שווידא כי הדרך פנויה והאט נסיעתו עקב תמרור תן זכות קדימה המוצב בדרכו, החל בחציית הצומת בפנייה שמאלה, כאשר לקראת סיום הפנייה שמאלה, התפרץ אוטובוס הנתבעת שכנגד אל הצומת הלא פנוי, במהירות, ממול לרכב הנפגע, סטה מנתיב נסיעתו לרכב הנפגע ופגע בו בעוצמה רבה בצידו השמאלי.

בנוסף לאמור, הנתבעת הציגה תמונות באשר למצב כלי הרכב לאחר התאונה, וניתן לראות שחזית רכבו של רכב הנתבעת נמצא לכיוון תל העפר בצדי הכביש דבר המתיישב אף הוא עם גרסת התובעת בנוגע לאופן היתרחשות התאונה.

...

סוף דבר סיכומו של דבר; אני מורה על חלוקת האחריות לתאונה בין שני הנהגים כדלקמן: התובעת – שיעור של 20%; הנתבעת – שיעור של 80%.

אשר על כן ובהתאם לחלוקת האחריות האמורה, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעת סך של 23,600 ש"ח כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 20.6.2022 ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 17.55%, אגרת משפט כפי ששולמה ושכר העדים פי שנפסק בדיון.

בתביעה שכנגד- תשלם התובעת לנתבעת סך של 37,685 ₪ כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום 8.9.2022 ועד ליום התשלום בפועל, בצירוף שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 11.7%, אגרת משפט כפי ששולמה.