הצבא אחראי למותו של חייל ששוחרר בשל כאבים בחזה

הגם כי אין בידינו ראייה כלשהיא כי גרימת מותם של מי מחיילי צה"ל נגרמה בעטיו של הנאשם, בלבד, הנאשם אינו חולק על כך כי רב"ט ואדים נורז'ץ ז"ל מת כתוצאה מהמכות והחבטות שגרם לו. יחד עם זאת, אין לנו כל ספק כי הכאת רב"ט ואדים נורז'ץ ז"ל עד אשר דימם והשמיע קולות חרחור החישה את מותו וזרזה אותו.

בעוד שלפי הכרעת הדין של הערכאה הראשונה הורשע הנאשם ברצח של שני החיילים (ועל כן נידון לעונש של 2 מאסרי עולם; דעת המיעוט הייתה שיש להטיל עליו עונש מוות), בית המשפט לערעורים הגיע למסקנה כי אין מקום להרשיעו בעבירת הרצח של החייל השני יוסף אברהמי; שכן, הדבר לא נכלל בכתב האישום, לא ניתנה לו היזדמנות סבירה להיתגונן ויש לשער כי אם היה נמצא המערער בחשש להרשעה כפולה של שני מאסרי עולם, היה מן הסתם מנסה להוכיח שלא רק שלא תקף חייל זה כלל, אלא שגם מהבחינה המשפטית לא ניתן לייחס לו אחריות למותו של אותו חייל.

אם יש צורך להתייחס לטענת הנתבעים כאילו ערפאת לא פעל כראש הרש"פ אלא כאבי האומה או כראש הפת"ח (טענות שאין להן בסיס והן נדחות), הרי שמסמך זה מוכיח שמימון המחבלים המפגעים והורגים יהודים וישראלים, נעשה דרך הצנורות הרישמיים של שרים במנגנון הרש"פ. 3309.

בפועל, אותו אבו שרח' נעצר ב-1988, נידון לשמונה שנות מאסר ושוחרר בעקבות הסכמי אוסלו לפי דרישת הרש"פ ואש"ף ואז גויס למודיעין הכללי, והיה אחראי לפיגועים נוספים.

כתוצאה מהפציעה נותרה הנוסעת, שושנה גוטליב, משותקת מבית החזה ומטה ומרותקת לכסא גלגלים.

אינדיקאציה נוספת לעניין אחריות הרש"פ ואש"ף היא שהם שחררו מהכלא את ראש הזרוע הצבאית של החמאס ביו"ש, אבראהים חאמד, והוא הסתובב ללא פקוח והתנהל בחופשיות בשטח הרש"פ, למרות היותו מבוקש על ידי ישראל (סעיף 724 לסיכומי ב"כ התובעים).

...

תת פרק נח.6 (רצח ישראלית בפיגוע ירי בציר כיסופים שברצועת עזה (ת.א. 3258/09)) מאחר ובהחלטת חבות/אחריות עסקינן, אני קובע בזה כי ביחס ל-ת.א. 3258/09, כל הנתבעים, כולם יחד וכל אחד לחוד, אחראים בנזיקין לכל הנטען בכתב התביעה.

אני מחייב את הנתבעים כולם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בתיק זה בסך של 100,000 ₪.

אני מורה, אפוא, לרש"פ, אש"ף ויאסר ערפאת, כולם יחד וכל אחד לחוד, לשלם לב"כ התובעים סכום כולל של שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, רק עבור ההליכים עד שלב זה בלבד, סך של 5,545,000 ₪ (חמישה מיליון וחמש מאות וארבעים וחמש אלף ₪).

כמו כן גם אין בנמצא אינדיקאציה לתלונות קרדיאליות כלשהן של המנוח עובר ללכתו לישון, כגון כאבים בחזה, קוצר נשימה, או תלונות מהסוג הזה, עובדה השוללת את התרחיש המוצע ע"י ד"ר גולדשטיין, של מוות על רקע קרע הרובד הטרשתי בעורק הכלילי.

המשיב טען כי מפקדו הישיר של המנוח עד מועד פטירתו, סנ"צ שלומי יוסף ציין גם הוא שהמנוח היה אחראי ומסור לעבודתו ונהג לעבוד שעות ארוכות.

דיון חוק המשפחות מגדיר "חייל שנספה במערכה" ו"נספה" כ "...חייל או חייל משוחרר, שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שרותו עקב שרותו". אימתי יראו חבלה שגרמה למותו של חייל כחבלה שארעה בתקופת שרותו , עקב שרותו? מדובר בדרישה לשני תנאים במצטבר: תנאי הזמן "בתקופת שרותו": הפגיעה חייבת שתהא בתקופת שרותו של החייל.

‎ היפוך הנטל בחוק המשפחות קיים גם הסדר מיוחד המקים חזקות בעיניין היפוך נטל ההוכחה והוא הקבוע בסעיף 2ב. לחוק שזו לשונו: "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שרותו, רואים אותו כמי שמת עקב שרותו זולת אם הוכח הפוכו של דבר...".   הרציונל העומד מאחורי החזקה של מוות בשירות כמוות עקב השרות הוא כי העדר ידיעה בדבר הגורם הספציפי לחבלה או למחלה ממנה נפטר חייל בעת שרותו הצבאי.

...

לאור כל האמור, אנו קובעים כי המשיב עמד בנטל המוטל עליו והוכיח במידה סבירה מאוד שהמוות אכן נגרם על-ידי אירוע או סיבה אשר אינם קשורים בשירות הצבאי.

" אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, לא מצאת להתערב בהחלטת המשיב.

הערעור נדחה.

לאור האמור- קבעה הוועדה כי בפן העובדתי מפקדי ורופאי היחידה הצבאית בה שירת המנוח התרשלו בכך שלא פעלו על פי הוראות פקודת מטכ"ל, לא וידאו כי המנוח יבצע את הבדיקות התקופתיות עליהן המליץ ד"ר לורבר, ולא את התייצבותו לבדיקה בשנת 2002 לאחר שהתלונן על כאבים בחזה והתעלפויות.

העירעור בפנינו משיג המערער על קביעות הוועדה קמא , וטען בהודעת העירעור כי : הוועדה קמא היתעלמה מהעובדה שהמנוח נפטר שנה לאחר השיחרור ולפיכך לא חלה חזקת סעיף 2ב' לחוק והנטל להוכיח את הקשר הסיבתי הוא על המשיבים.

אמנם, ברע"א 5462/95 שניאור נ' קצין תגמולים – משרד הביטחון [3], נאמר כי: "כאשר חייל נזקק לטפול רפואי עקב מחלה שאין לה עם השרות ולא כלום ובעקבות גילוי המחלה והטיפול בה או בסיבוך הנוצר בעקבותיה, בדרך הרגילה והמקובלת נגרמה לו נכות, לא נוצרת זיקה של סיבתיות עם השרות ואין לקבוע כי הנכות נגרמה עקב השרות" (שם [3], בפסקה 2).ואכן, העובדה כי מחלתו של חייל נגרמה או הוחמרה במהלך שרותו הצבאי אין בה די, כשלעצמה, כדי להקים זכאות לתגמולים.

"בל נשכח, כי בתקופת שרותו לא יכול היה המשיב (או קשה היה לו) להזקק לטיפולם של רופאים אזרחיים, ולכן מרובה כפל כפליים אחריותם של רופאי הצבא" (שם, בעמ' 1288).

הוא הדין גם בקביעת הוועדה קמא כי הקשר הסיבתי בין השרות למותו של המנוח לא ניתק חרף חלוף הזמן – קביעה שאין להתערב בה (וצודק ב"כ המשיבים בטענתו כי אין לשלול קיומו של קשר סיבתי בבחינת קל וחומר מהילכת שוקרון , שם חלפו 4 שנים ממועד השיחרור - ובית המשפט לא ראה בחלוף הזמן נתוק הקשר הסיבתי - בעוד שבעניינינו חלפה שנה אחת בלבד ממועד השיחרור ועד מותו של המנוח).

...

הועדה קמא המשיכה ובחנה את טענת המערער בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין רשלנות רופאי היחידה, כאמור, לאור הימצאות החשיש בשתן ואבחון תסמונת ברוגדה, והגיעה למסקנה כי ככל שהיה ניתן למנוח טיפול רפואי הולם, והוא היה מבצע את הבדיקות הקרדיאליות הנדרשות, סביר כי המומחים שהיו בודקים היו מאתרים את בעיית קצב הלב ואת תסמונת הברוגדה.

נציין רק כי באשר לטענה כי מדובר במחלה שקשה לאבחון נקבע ברע"א 43/15 פלוני נ. קצין התגמולים ( 20.3.16) כי: "השאלה שבה יש להכריע היא מה היה זמן האבחון הסביר של המחלה שממנה סבל החייל אילו הדברים היו נעשים ברמה מקצועית מקובלת. התשובה לשאלה זו אמורה להינתן תמיד בשים לב למאפיינים של המקרה הקונקרטי, ולא רק בהסתמך על מבחן כללי ממוצע. ניתן להעלות על הדעת נסיבות שבהן האבחון של מחלה צריך להיות מיידי אפילו זמן האבחון הממוצע של המחלה ארוך יותר. לדוגמה, ייתכן שאבחון של הפרעת קצב לבבית אורך בממוצע זמן רב, אך אם תלונתו הראשונה של חולה מעידה על הפרעת קצב קשה שתקפה את ליבו, הממוצע אינו מלמד דבר על מועד האבחון הסביר של המחלה. אכן, הקביעה אם מועד האבחון היה מאוחר אמנם יכולה להתחשב בנתונים הכלליים המוכרים לגבי האבחון בתחום, אך היא חייבת גם להידרש לבחינת הנתונים הספציפיים של החולה במקרה הקונקרטי (ראו והשוו: עניין קנטור, בעמ' 262-261; רע"א 6336/12 עזבון המנוחה רונית שליו נ' קצין התגמולים (16.1.2013); ע"א 1717/13 ‏מיצ'קור נ' קופת חולים מאוחדת (10.12.2013)). בסופו של דבר, הערכאה המבררת נדרשת להכריע בין חוות דעת רפואיות שונות, ואף סותרות, של המומחים שמציגים הצדדים, וזאת על סמך מגוון רחב של שיקולים שאינו מתמצה בנתונים כלליים הנלמדים מן הספרות הרלוונטית בתחום (ראו והשוו: ע"פ 8277/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 32-24 (23.2.2016)).

נוכח האמור – אנו דוחים את הערעור.

המערער ישלם למשיבים שכ"א עו"ד בסך 10,000 ₪ ומע"מ. ניתן היום, כ"א אדר תשע"ח, 08 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.

· לעלי שבאק נגרמו כאבים חדים בראש, בצואר, בחזה וברגליים.

סיפר את אופן קרות התאונה ,שרכבו היתהפך הוא איבד הכרה, הגיע מגן דוד אדום ישראלי צבאי, בדקו אותו והעלו אותו לאמבולנס לבית חולים ושוחרר למחרת.

מעיון בהוכחות שהגישה התביעה עולה כי לכל היתר נגרמו לנפגעים חבלות קלות בלבד: בהודעת נהג תחת אזהרה ת/1, נרשם: גיליון 2 ש' 13: "יצאתי לבד מהרכב ואני הוצאתי את שאר האנשים שהיו איתי ברכב ולמקום הגיעו חיילים מישטרה ואמבולנסים, אני לא נגשתי לרכב השני כי הנוסעת ברכב שלי התעלפה וטיפלתי בה, אח"כ התפננו לבי"ח תל השומר אני וראניה אלבנא ושני נוסעים הפלשתינים שהיו איתי ברכב לא נפגעו ולא נסעו באמבולנס". גיליון 3, ש' 48-49: " שאלה: האם נפצעת בתאונה? תשובה: "לא". בת/7 רשם רס"מ שלומי רבין: "מציין כי בטרם הגעתי פונו ממקום התאונה 7 פצועים באורח קל לבי"ח תל השומר ולבי"ח ברמאללה ...". בת/16 , דו"ח תפיסת צמיג, פירט רס"מ שלומי רבין: "כתוצאה מכך: 1- נוסעת אשר ישבה במושב האחורי בג'יפ היונדאי נהרגה ועוד – 7 ניפצעו באורח קל". ב-ת/20 , רשם רס"מ שלומי רבין : "..משיחות טלפון שביצעתי עם הנא אבו טיור, הנ"ל אמרה כי לא נפגעה בתאונה ולא מוכנה להגיע למסור עדות". ב-ת/22 רשם רס"מ שלומי רבין, כי הנאשם מסר לו כי ראניה אלבנא שנסעה ברכב המאזדה לא ניפצעה בתאונה.

והוסיף "אני לא הייתי איתם, הם לקחו אותה לסלפית וקבעו בודאות שהיא נפטרה בסלפית" (ע' 22,ש' 16) מעדותו עולה כי על אף הסימנים הוויזואליים שהוא הבחין בה (ראש למטה, הקיאה דם וכו') ואף שבדק שאין לה דופק, לא יכול להעיד בידיעה אישית על מותה של המנוחה ווידא זאת עם עוזרת מגן דוד.

העד רשם: "בהגיענו במקום 3 פצועים קל מהלכים ועוד אשה כבת 25 כשהיא מחוץ לרכב (הוצאה מהרכב על ידי עוברי אורח דרך הגג) ללא סימני חיים, ללא דופק (במוניטור PEA של 20), ללא קולות לב, ללא נשימה, אישונים מורחבים ואינם מגיבים, חבלה קהה משמעותית באיזור העיניים, חבלה קהה בחזה, חוורת מאד וקרה למגע, תוך כדי הטיפול שלנו הגיע אמבולנס פלסטינאי ולקח אותה מהמקום לבית החולים בכפר, הועברו דיווחים למוקד ובוצעה היתייעצות עם רופא מהממל"ם." סיפר שבדק את האשה והיא הייתה "ללא הכרה, ללא דופק, ללא נשימה, אישונים מורחבים, לא הייתה כניסת אויר לריאות, היא הייתה בעצם מתה בלשון העם" (ש' 22-23 ע' 9).

כך למשל, בת/29, במקום המיועד ל"מידע בסיום הארוע " נרשם: "נימסר לאמבולנס פלסטינאי". ובת/23 , צויין ע"י רס"ל יוסף נופר, "..חברתי לאיש מד"א שמסר לי כי הסהר האדום לקחו את ההרוגה תחת אחריותם וקבעו מוות במקום (אציין כי לא נימסר לי מיסמך המעיד על כך)". הפראמדיק אישר שהוא יכול להכריז על מוות רק בתנאי שהוא הכרחי ושאין רופא בשטח (ע' 13, ש' 9-10) ומקור סמכותו להכריז על מוות הוא: "משרד הבריאות ואגף הרפואה של מגן דוד אדום" (ע' 13, ש' 5, וגם ע' 13, ש' 6-8).

לדבריו יכול היה להכריז על מוות ע"פ הפרוטוקול, כי שלל אפשרות שהיה רופא בשטח: "מניסיוני, על הציר הזה מבחינה רפואית או מד"א או צה"ל, כל שאר הכוחות הם לא ישראליים אז הם לא רלוואנטים, בדרך כלל כשיש אירוע כזה ואני מגיע או תאג"ד אנחנו חוברים אחד לשני, בארוע זה אני לא נתקבלתי בתאג"ד או כוח צבאי אחר לכן פעלתי על פי פרוטוקול שלי כי אני הייתי הסמכות הרפואית הבכירה בשטח" (ע' 13, ש' 11-16).

...

עוד נאמר בהקשר זה, כי: "מסקנה זו משמעותה היא כי אין כל היפותזה חלופית סבירה היכולה להסביר את הראיות והנסיבות העולות מהן באופן המתיישב עם חפות הנאשם". (ע"פ 1624/04 ג'לבוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.5.09), וכן ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ', 22.4.10).

שכן אין בראיות הנסיבתיות שבתיק כדי להסיק מסקנה הגיונית ויחידה שמותה של המנוחה נגרם כתוצאה מהתאונה.

מכל האמור לעיל מצאתי כי המאגר הראייתי הנסיבתי אינו מוביל למסקנה אחת ויחידה וקיימות סתירות מהותיות רבות ושאלות תמוהות שמעוררות ספק רב באשר לאשמתו של הנאשם לגרימת החבלות של ממש למעורבים וגרימת המוות ברשלנות למנוחה.

במהלך "חקירתו" על ידי ד"ר רוזיצקי ובעקבותיה עד היום הוא סובל מכאבים בחזה ובשל כך הוא נזקק למעקבים וטיפולים רפואיים.

לטענת המערער, כל כך כאב לו על מותו של החייל, דבר שהביא לכך שהוא אף הוא רצה לשים קץ לחייו.

במסגרת פסק הדין התייחסה וועדת הערעורים גם לחוות דעתו של ד"ר יואב דומני מטעם המערער, אשר אליה היתייחס המערער גם בהליך זה. וועדת הערעורים ציינה את העובדה כי בסמוך למותו של ו"ל ז"ל נכתבו דו"חות חקירה של מצ"ח שם אוזכרו שמות של חיילים ששרתו עם המערער, צויינו שמות של מי שגר עימו בחדר וראה אותו במהלך השמירה, צויין מי שחיפש אותו לאחר שדווח כנעדר, וכן צויין האחראי על עבודת המנוח.

צויין בפסק הדין כי עיון בתיקו הרפואי של המערער מורה כי המערער החל לקבל טפול רפואי רק בשנת 1989, היינו שנים רבות לאחר שיחרורו מהצבא, ובזמן אמת אין כל רישום על בעיה נפשית כלשהי.

המשיב צירף את חוות דעתו של ד"ר אהוד רוזיצקי מיום 29.12.22 שקבע כי אין קשר בין הפרעת האישיות בה לוקה המערער לבין תנאי שרותו הצבאי הסדיר בכלל וארוע ההיתאבדות של החייל ו"ל ז"ל. לדעת ד"ר רוזיצקי המערער כלל אינו סובל מהפרעת PTSD הקשורה לשירות הצבאי בכלל ולארוע ההיתאבדות של החייל ו"ל ז"ל. הינה כי כן, עניינו של המערער נדון ע"י גורמים שפוטיים שונים ונדחה.

...

דינו של ערעור זה להידחות בדומה לערעורים קודמים שהוגשו בעניינו.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות על צרופותיהם ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים שטענו בפניי בדיון היום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בנסיבות אלו, אין לי אלא לקבוע כי אין מקום להתערב בהחלטתו של המשיב האמורה בסעיף 1 לפסק דין זה. סוף דבר, הערעור נדחה.