הפרת תקנות מטבע זר: אי הצעה למכירה לאוצר

ראו "כתב התחייבות והצעה בלתי חוזרת" מיום 15.4.2008, שצורף כנספח 6 לתצהיר עו"ד אשר אפריאט.

ביום 11.6.2008 הוציא עו"ד אפריאט (אשר שימש במהלך המשא ומתן עם הרוכשים הפוטנציאליים כבא כוחם והחל לשמש משלב מסוים גם כבא כוחם של הנתבעים דדון ואלמליח) מכתב בשמו של הנתבע דדון, בו הודיע כי ההסכם למכירת חלקו של דדון הופר על ידי התובע אוליאל, ועל כן הוא נידרש לשאת בפצוי המוסכם, ובנוסף למלא את התחייבותו לרכוש את חלקו של מר דדון בשותפות.

ב- 23.9.2008 חתם התובע אוליאל על יפוי כוח בלתי חוזר (להלן: "יפוי הכוח"), המייפה את כוחו של עו"ד אפריאט (שייצג כאמור את הנתבע דדון) לעשות את כל הפעולות הדרושות לשם היתקשרות עם הנתבע דדון בהסכם למכירת חלקו של התובע אוליאל במקרקעין ובחברה תמורת 6,922,500 ש"ח (סכום המשקף שווי חברה של 21.3 מיליון ש"ח, כפי הצעתם האחרונה של הרוכשים הפוטנציאליים).

ואלו דבריו הנכוחים של הנשיא שמגר בעיניין זה: "הדעת איננה סובלת, שבית המשפט יהפוך לאמצעי לאכיפת הסולחות הפנימיות של ספסרי מטבע זר. לפנינו הסכמה שהושגה בין צדדים, שעיסוקם במקצוע בלתי חוקי, עקב סיכסוך אשר נתגלע במישרין עקב עסוקם הבלתי חוקי, כאשר חלק מבעלי המחלוקת נימלט משלטונות החוק. העברתו של הסיכסוך להכרעת מכובדים המעורבים בפעילותם של בעלי אותו מיקצוע איננה משנה את אופייה של המחלוקת ואת תוכנה. דומה הדבר למצב בו היה בית המשפט נזקק לבוררות שעניינה חלוקת השלל של שוד או פריצה, מאחר שנפלה מחלוקת בין המבצעים בדבר חלקו של כל שודד או פורץ. לטעמי, אין ליתן תוקף לבוררויות של בתי-דין פנימיים מסוג זה, אשר מקוימות כדי להסתיר מן הרשויות עיסוקים לא חוקיים. תקנת הציבור מחייבת, כי כסף שגורלו מוכרע בערכאות השוק השחור לא יולבן במצוותו של בית המשפט" (שם, עמוד 86).

...

המסקנה היא, איפוא, שההסכמים החתומים היו תקפים ומחייבים בעת חתימתם, וכי לא בוטלו מחמת פגם בכריתה.

סיכומו של דבר, יש לדחות גם את הטענה כי ההסכמים החתומים הופרו על ידי הנתבעים דדון ואלמליח, בכך שלא שילמו לתובע אוליאל את יתרת התמורה המגיעה לו. כל התמורה המגיעה על פי ההסכמים, למעט הסכום שהועבר לנאמנות ביום 1.3.2010, שולמה לתובע אוליאל.

סוף דבר מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, יש לדחות הן את התביעה העיקרית הן את התביעה שכנגד.

בסעיף 12 לחוזה נקבע כי החוזה "יהיה כפוף לתקנות מטבע זר מאחר והקונה הוא תושב חוץ". התביעה הוגשה על-ידי המערער ובה טען, כי המשיבה סירבה לקיים התחייבויותיה בכך שמיאנה לחתום על מסמכים שהיו דרושים לשם ביצוע ההעברה ולא העבירה את הנכס למערער למרות שהמציא ערבות בנקאית להבטחת תשלום יתרת המחיר שעוד חב לה. המערער היה נכון לשלם למשיבה ואף נכון לשלם בכל עת את יתרת מחיר הנכס, במעמד רישום העברת הבעלות בלשכת מירשם המקרקעין.

מאידך גיסא, מקובל עלינו, לענין זה, כי מקום בו על שני צדדים או יותר, לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים-או לפחות היה נכון לקיים-את חלקו הוא בחיובים המקבילים, נמחיש ונדגים זאת על-ידי פניה לחוזה מכר: לו היינו אומרים כי חבותו של המוכר למסור את הממכר מותנית, בכל מקרה, בקיום חבותו של הקונה לשלם וכי קיום חבותו של הקונה לשלם מותנית בקיום חבותו של המוכר למסור את הממכר, היה נוצר על-ידי כך מעגל שוטה, אשר אין לו תחילה ואין לו סוף, והיינו מסכלים הן את אפשרות הביצוע של החוזה בעל החיובים המקבילים והן את האפשרות לנקוט בצעדים משפטיים למקרה של הפרה על-ידי אי-קיום חבות מקבילה.

זאת ועוד, על צד לחוזה, אשר בו כלולים חיובים מקבילים כאמור, איננה חלה חובה להציע ולהציג, באופן פיזי ופורמלי, את הממכר או את התמורה, לפי הענין, אם ברור וגלוי לפי הנסיבות כי הצד השני היה מסרב ממילא לקבל את המחיר או הממכר כחלק מפעולה שלובה ומקבילה.

...

סיכומו של דבר, אי-קיום התחייבות-כאשר אין מן הצד השני, לפחות, נכונות מקבילה לביצוע ההתחייבות השלובה-איננו מעשה או מחדל בניגוד לחוזה ועל-כן לאו הפרה הוא.

ב) אין גם יסוד לטענה בדבר אי-המצאת מסמכים על-ידי המשיבה: לענין זה קבע בית-משפט קמא ממצאיו ואין אנו נוהגים להתערב בכגון דא. אוסיף רק זאת: טענתו המרכזית של פרקליטו של המערער היתה, כי לא מצא בתיקיו את המסמכים, שלעריכתם וחתימתם טענה המשיבה, ומכאן הראיה שכלל לא נימסרו לו. טענה, כגון זו, אכן לא יכלה להוליך את בית-המשפט המחוזי למסקנה שונה מזו אליה הגיע.

אמר בקשר לכך כבר בית-משפט זה ב-ע"א 71/75, מרגליות נ' אברבנאל, בע' 659): "מוסיפים המשיבים וטוענים, בהסתמכם על סעיף 9 לחוק, כי המערערים היו חייבים להשיב למשיבים את כספם, ומשלא השיבו-ספק אם הביטול תופס בכלל, ומכל מקום זה לא צודק לתת תוקף לביטול כל עוד שלא בוצעה ההשבה. גם טענה זו אין בידי לקבל. בסעיף 9 נקבע: 'משבוטל החוזה...

בסופו של המכתב כותב מר לוין, שהצעתו של בלומפילד על דרך עריכת ההסכם איננה פותרת את הקשיים, ושמה שבלומפילד ופרידמן באמת רוצים, לפי הבנתו של מר לוין, זהו הסכם ג'נטלמני; הוא הציע, שבלומפילד ופרידמן יעשו הסכם כזה בלי עזרתו, ואחרי שהאופציה תמומש, כאשר יהיה צורך לעשות הסכם מכר, הוא-עורך-דין לוין-ישמח לעזור בכך.

העד הובר מבנק כללי לישראל הפנה את תשומת-לבו של פרידמן לכך שפעולות אלה טעונות אישור המפקח, וכתוצאה מכך שלח עורך-דין פירון בשמו של פרידמן מכתב (ת/12) ביום 10.10.1969 לסגן שר האוצר ובו הודיע על נכיון השיטריות בסך 250,000 דולר, ועל קניית מניות בסכום שנתקבל, באותו מכתב צויין, שבנתיים חלה ירידה בערך המניות ומכירתן תגרום הפסד רציני, על-כן ביקש עורך-דין פירון שיינתן אישור למפרע להעברת סכום הנכיון לחוץ-לארץ תמורת רכישת המניות ושהמניות יופקדו בבנק סוחר מוסמך בארץ.

מניות אי.או.אס. שנרכשו תמורת הסך 250,000 דולר יופקדו בבנק סוחר מוסמך בישראל בפקדון נ.ע. זרים בלתי נסחרים לתקופה של עד 12 חודש מתאריך מכתבנו זה. בתוך תקופה זו ימכרו המניות הנ"ל לתושבי חוץ נגד תשלום במטבע חוץ לפי מחירם בשוק והתמורה תיזקף לזכות חשבון 'פז"ק ע"ש החברה ומר מרדכי פרידמן ולא תנתן ערכה (כך!) למכירת המניות האלו.

ברור מהאמור לעיל שפסק-הדין בענין חכם, היה מבוסס אך ורק על הוראה מיוחדת של החיקוק שנדון שם ואין ללמוד גזירה שווה מענין זה לגבי תקנות ההגנה (כספים), שבהן לא נמצאת הוראה דומה, מה גם וכלל ידוע הוא "שאין עונשין מן הדין". הדברים הובהרו בפסק-הדין בענין מלון נורדאו פלז'ה שבו נאמר בענין זה על-ידי השופט אגרנט (כתארו אז) (בע' 1360): "ולאחרונה: אמת הדבר, כי בפסק-דיני ב-ע"פ 156/58, קבעתי כי נשלל תקפו למפרע של רשיון-היבוא, הנדון שם, בשל הפרת התנאי שנכלל בו ושהיה מהסוג של חובה 'מאוחרת'.

" לפי תקנה 2(3) לתקנות ההגנה (כספים), היתר שניתן לאחר מעשה רואים אותו כאילו ניתן לפני המעשה, ומכיון שלא מצאנו בתקנות אלה כל הוראה האומרת, שאי-מילוי תנאים לפיהם ניתן ההיתר מבטל את תקפו, הרי ההיתר שניתן על-ידי אגף הפיקוח על מטבע-חוץ במכתב ת/11 הכשיר את הפעולות שעשה פרידמן לפני כן. על-כן לא היה יסוד להרשעת פרידמן עבור הפעולות הנ"ל בניגוד לתקנות, שהוא עשה לפני מתן ההיתר.

...

על-כן הגענו לכלל דעה שאין לקיים את ההרשעה נגד גולדשמידט.

לאור האמור לעיל אנו דוחים את עירעורו של פרידמן על ההרשעה, בנתון לשינוי לגבי סעיפי ההרשעה ביחס לאישום ה-17, כאמור לעיל, ואנו מקבלים את ערעורו של גולדשמידט, מבטלים את ההרשעה וגזר-הדין, במידה שהם מתייחסים לגולדשמידט ומזכים אותו מהעברות שיוחסו לו באישומים שני ושלישי.

שקלנו את הטענות נגד חומרת העונש ונגד קולתו והגענו לכלל דעה שהענשים שהטיל השופט המלומד אינם מוגזמים לא לחומרה ולא לקולא ושהוא שקל כראוי ובתשומת-לב את הנסיבות הקשורות לענין כשגזר את דינו של פרידמן.

השופט ויתקון: המערער הורשע לפי הודאתו בעבירות המפורטות בשני אישומים, לפי אישום אחד הואשם באי-הצעת מטבע-זר למכירה לאוצר, עבירה על תקנה 6(1) לתקנות ההגנה (כספים), 1941.

מעשה בקבלן לבניה שמכר דירות תמורת מטבע-חוץ ולא הציע אותו למכירה לאוצר.

בענין ממן (ע"פ 767/76,), נדונו אמנם עבירות שגם הן היו חמורות, אבל יש לזכור ששם הושג המבע הזר במהלך עסקו של המערער כקבלן, ואילו כאן היה הסחר במטבע זר כל עיקרו של העסק, ובזה סייע המערער לאחרים ולהפר גם הם את חוק המדינה.

...

על המצב הנפשי של המערער, כפי שתואר בדו"ח של קצין המבחן, אומר רק זאת שהמערער כנראה בלתי-יציב בנפשו וחרד מפני העונש הצפוי לו, אבל לא שוכנעתי כלל שעונש מאסר עלול להזיק לו עד כדי כך, שיש להמירו בקנס.

השופט עציוני: קראתי בעיון רב את דברי חברי הנכבדים השופט ויתקון ומ"מ הנשיא (לנדוי) ואם כי כולם מסכימים כי יש לדחות את הערעור על ההרשעה מהטעמים שבפסק-דינו של השופט ויתקון, הרי ישנה מחלוקת בינו ובין מ"מ הנשי בענין הערעור על גזר-הדין.

מודה אני שלאחר שקראתי את דברי מ"מ הנשיא התלבטתי לא מעט בשאלה אם יש מקום להתערב בגזר-דינו המנומק יפה של השופט בבית-המשפט המחוזי, אלא שבסופו של דבר השתכנעתי מהנימוקים שהובאו על-ידי חברי הנכבד השופט ויתקון.

נראה לי שבנסיבות המקרה מטרת ההרתעה תבוא על סיפוקה אם נכפיל את הקנס הכספי שהוטל על המערער במקום להטיל עליו עונש מאסר בפרט כאשר המטבע הזר, שנמצא ברשותו, כבר הוחרם.

לטענת המבקש, התנהלותן של המשיבות מהוה הפרה של שורה ארוכה של הוראות הדין, ובכלל זה: חוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), ולרבות סעיף 17ב לחוק זה; הטעה בעיניין מהותי בעיסקה לפי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן; הטעה בפרסומת לפי סעיף 7 (א) לחוק הגנת הצרכן; ניצול מצוקת צרכן לפי סעיף 3(ב) לחוק הגנת הצרכן; הפרת חובות בעיניין עסקת מכר מרחוק לפי סעיף 14ג לחוק הגנת הצרכן והפרת תקנות הגנת הצרכן (כללים בדבר הצגת מחיר של שירותי מלונאות לתייר), תשס"ה – 2005; רשלנות כהגדרתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; הפרת חוזה שנכרת בין הצדדים; ניהול מו"מ בחוסר תום לב וקיום החוזה בדרך שאינה מקובלת ובחוסר תום לב; חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 וכן הפרת הוראה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הואיל ומקום מושבן של המשיבות הוא בארה"ב ובאנגליה (בהתאמה), הגיש המבקש בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, במסגרתה טען כי קיימת עילת המצאה למשיבות, הן בהתאם לתקנה 500 לתקנות הישנות והן הואיל בית המשפט הישראלי הוא הפורום הנאות, שכן: אין חולק כי המבקש וחברי הקבוצה הם ישראליים; כי אתר האנטרנט דרכו בוצעה ההזמנה הוא בעברית והוא נוקב במטבע ישראלי (ש"ח); כי יחידות הנופש והמגורים אותן ביקש המבקש להזמין היו בישראל; וכי הפרת החוזה – אשר נכרת באנטרנט – נעשתה בישראל.

נקודת המוצא לדיון היא הדין – קרי הוראות התקנות הישנות, הרלוואנטיות לענייננו וההלכה הפסוקה - ולפיהן, על בעל דין המבקש היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ליצלוח שלוש משוכות – בשלב הראשון, עליו לשכנע כי יש בידיו "תביעה הראויה לבירור" בנוגע לעילת ההמצאה המנויה באחד מסעיפי המשנה של תקנה 500 לתקנות הישנות; בשלב השני, נידרש מבקש ההיתר להראות כי מתעוררת שאלה רצינית שיש לידון בה, לגופה של עילת התביעה עצמה; ובשלב השלישי, על מבקש ההיתר לשכנע את בית המשפט להפעיל את שיקול הדעת המסור לו לטובתו, בין השאר על ידי שכנועו כי ישנה הצדקה להכפיף את הנתבע הזר לדיון בארץ, כאשר השיקול המרכזי שנבחן בהקשר זה הוא נאותות הפורום הישראלי (רע"א 6866/21 Airbnb Payments UK Ltd נ' יגאל קולוף (16/8/22); רע"א 4199/20 הצלחה לקידום חברה הוגנת (ע"ר) נ' Chi Mei Corporation, פסקה 12 (15.8.2021)).

עוד אין בידי לקבל את הצעת המבקש ולפיה הוא יסכים כי Airbnb Ireland תצורף כמשיבה נוספת לתביעה, ואולם זאת בתנאי שמאחר ומדובר בחברת בשליטתה של המשיבה, תחשב ההמצאה למשיבה כהמצאה ל- Airbnb Ireland "וזאת לפי הכללים הנוגעים לעסק הנמצא בשליטת הגורם שלו בוצעה ההמצאה". אשר לטענה זו – אינני מוצאת להכביר במילים - המבקש אינו מיפרט את טענתו ואינו מבהיר לאיזה כללים הוא מתייחס ואולם, על פניו מתוכנם של דברים, ככל הנראה כוונתו לתקנה 482 לתקנות הישנות המאפשרת המצאה של כתב טענות כנגד עסק שאינו בתחום השיפוט של בית המשפט, למנהל או למורשה , אשר נמצא באותו תחום שיפוט ועוסק בו מטעם אותו עסק.

...

עוד אין בידי לקבל את הצעת המבקש ולפיה הוא יסכים כי Airbnb Ireland תצורף כמשיבה נוספת לתביעה, ואולם זאת בתנאי שמאחר ומדובר בחברת בשליטתה של המשיבה, תחשב ההמצאה למשיבה כהמצאה ל- Airbnb Ireland "וזאת לפי הכללים הנוגעים לעסק הנמצא בשליטת הגורם שלו בוצעה ההמצאה". אשר לטענה זו – אינני מוצאת להכביר במילים - המבקש אינו מפרט את טענתו ואינו מבהיר לאיזה כללים הוא מתייחס ואולם, על פניו מתוכנם של דברים, ככל הנראה כוונתו לתקנה 482 לתקנות הישנות המאפשרת המצאה של כתב טענות כנגד עסק שאינו בתחום השיפוט של בית המשפט, למנהל או למורשה , אשר נמצא באותו תחום שיפוט ועוסק בו מטעם אותו עסק.

סוף דבר; הבקשה לביטול היתר המצאה מתקבלת.

המזכירות תדוור החלטתי לצדדים.