הפרת תנאי שחרור בערובה והדחה בעדות

בנוסף, וללא כל קשר לתיק של ארגון וניהול הימורים, נעצר המשיב בגין עבירות של סחיטה באיומים והדחה בעדות, כנגד חשודים נוספים בפרשיית ההימורים המתנהלת בפניי, ביום 7.8.14 הוגש כנגד המשיב כתב אישום וכן בקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים בעיניינו.

בית המשפט רשאי להאריך את הערובה ותנאי השיחרור בערובה לתקופה אחת נוספת של עד 180 יום ולאחריה, בכפוף לאישור היועץ המשפטי לממשלה, ב – 90 יום נוספים.

בבש"פ 952/00 מדינת ישראל נ' חוטר – ישי, פ"ד נד (1) 638, 641 (2000) נקבע: "מובן כי אף הטלת תנאים מגבילים פוגעת בחרותו של אדם, ועל- כן נידרשת להיות על פי חוק. ברם, על פי הגיונם של דברים, ועל פי תכליותיהם של חוק היסוד וחוק המעצרים, כלולה הסכמות להטיל ערובה, שפגיעתה פחותה מן המעצר, בסמכות המעצר". בבש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ פ"ד נג (4) 666, 671 (1999) נקבע: "... אכן, ביחס למשוחרר בערובה שיש עילה למעצרו רשאי בית המשפט לכלול, במסגרת תנאי השיחרור בערובה הנראים לו נחוצים להשגת מטרת המעצר בדרך חלופית, גם צו איסור יציאה מן הארץ. במתן צו כזה אין בית המשפט מפר את הוראתו של סעיף 48 (ב), באשר הכוח להטיל את האיסור מוקנה לו כחלק מסמכות המעצר (ביחס לחשוד על פי סעיפים 12 ו- 13 לחוק המעצרים, וביחס לנאשם על פי סעיף 21 לחוק המעצרים)". בבואו של בית המשפט לידון בבקשה מסוג זה עליו לבחון את הטלת המיגבלות על זכותו של אדם לצאת מהארץ על פי אמות מידה השמות דגש על זכות האדם לחופש יציאה מהארץ וזאת לאור חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, אל מול זה נבחנת עצמת האנטרס הצבורי, הפגיעה בו והשאלה, האם יש בהם כדי להצדיק פגיעה בזכות היסוד.

...

עיינתי בדו"ח הסודי שנרשם לעיוני, כעולה מהדו"ח הסודי ואף כעולה מהבקשה, סכום גובה העבירה המיוחס למשיב גבוה בהרבה מסכום כלל התפוסים, על כן, לא מצאתי להיעתר לבקשה לשחרור השעון אשר על כן אני מאריך את תוקף החזקת כלל התפוסים למשך 180 יום נוספים.

אדגיש, כי בענייננו, לא מצאתי כי יש בקביעת ערבויות כאלה ואחרות וגם לא בהפקדה כספית משמעותית שיש בהן כדי לאיין את החשש להימלטות מהארץ ועל כן לא אוכל להיעתר לבקשת המשיב לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ, גם לא לתקופה מוגבלת.

אשר על כן ולאור המפורט בהחלטתי זו, אני מורה על הארכת תוקף כלל הערבויות בתיק למשך 90 יום נוספים.

רקע בתמצית ייאמר, כי ביום 4.5.2016 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק; איומים לפי סעיף 192 לחוק; והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

יוער כי לבקשת המשיבה, עוכבה החלטת השיחרור עד למחרת, תוך שנקבע כי ככל שלא תימסור המשיבה הודעה בדבר הגשת ערר על ההחלטה – ישוחרר המבקש.

בנגוד לטענות המבקש, סעיף 52(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 קובע כי ניתן להגיש בקשה לעיון חוזר "בענין הנוגע למעצר, לשיחרור או להפרת תנאי השיחרור בערובה" (ההדגשה הוספה – י.ד.), בין היתר, כאשר "נתגלו עובדות חדשות". אין כל ספק אם כן, כי גילויין של ראיות חדשות בכל הקשור להפרת תנאי שיחרורו של נאשם מצדיקה את הגשתה של בקשה לעיון חוזר [כדוגמא לכך, ראו למשל: בש"פ 3512/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (6.5.2007)].

...

שנית, לא שוכנעתי כי זכות הטיעון של המבקש אכן נפגעה, ודאי וודאי שלא באופן המצדיק את קבלת הבקשה.

משהפר המבקש את תנאי שחרורו – ובייחוד כאשר נעשה הדבר באמצעות מפגש נוסף עם קטינים, ובשים לב לעבירות נשוא כתב האישום – אין מנוס מלקבוע כי הוא פגע באמון שניתן בו על ידי בית המשפט וכי לעת עתה, האינטרס הציבורי מטה את הכף למעצרו מאחורי סורג ובריח.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

באותה החלטה, המתייחסת לתיק הקודם, נאמר כי העורר נהג, לכאורה, ברכב כשהוא שיכור, והיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, שבגינה הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה, חבלה חמורה, שבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה.

נקבע בהחלטה, כי העורר "לא רק שאין הוא מציית לחוק, אלא שאי ציות זה מביאו לסכן אחרים, עד כדי קפוח חיי אדם, ולאחר מכן לנסות ולבדות ראיות". כחודש לאחר דחיית הערר בוצעו, לכאורה, העבירות דנן, כאשר מדובר בהפרה משולשת: הפרת תנאי מעצר הבית; נהיגה בזמן פסילה; ובצוע עבירת אלימות.

זאת, מאחר שלטעמי, גם אם היה שירות המבחן בא בהמלצה לעצור את העורר באיזוק אלקטרוני במקום אחר, ולא בבית הוריו באשקלון, גם אז לא היה מקום לאמץ המלצה זו. בבש"פ 5673/12 אטינגר נ' מדינת ישראל (6.8.2012), ציינתי כי הפרת תנאי השיחרור בערובה מקימה עילת מעצר עצמאית, והוספתי "כי אי הקפדה על תנאי השיחרור תוביל, ככלל, לחזרתם [של המפירים] למעצר מאחורי סורג ובריח, בשל אובדן אמונו של בית המשפט, בהם". זאת, במקרים שבהם מדובר בהפרת תנאי השיחרור ממעצר, וזאת בלבד, ועל אחת כמה וכמה נכונים הדברים כאשר אותה הפרה נוצלה לבצוע עבירות נוספות (ראו, בהקשר זה, בש"פ 507/00 מזרחי נ' מדינת ישראל (6.2.2000); בש"פ 7364/09 מדינת ישראל נ' אדרי (17.9.2009)).

...

וכפי שציין השופט ע' פוגלמן בבש"פ 7073/15 הייב נ' מדינת ישראל (27.10.2015): "ככלל, מקום שנאשם ששוחרר לחלופת מעצר... הפר את האמון שרחש לו בית המשפט, יתקשה בית המשפט ליתן בו פעם נוספת את מידת האמון שעמדה ביסוד שחרורו לחלופה". ואם ניישם כללים אלה לענייננו, על נקל ניתן להגיע למסקנה כי העורר אינו ראוי להזדמנות נוספת, בדמות שחרור למעצר בפיקוח אלקטרוני, לאחר שהפר בצורה כה בוטה את האמון שניתן בו. העורר עזב את המקום בו היה עליו לשהות במעצר בית, בחלוף כחודשיים מאז נדחה עררו על ידי בית משפט זה, וזאת לאחר שניתנו לו "חלונות" להתאווררות, ואף הומלץ לשקול הקלות נוספות.

בנסיבות אלה, ולאחר שנתתי דעתי להמלצותיו של שירות המבחן, המסקנה המתבקשת היא כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא.

לאור האמור, הערר נדחה.

בהתאם לקוים המנחים שהותוו בפסיקה כמפורט לעיל, בקביעת הקף החילוט בעיניינו של המשיב 1 הבאתי בחשבון את חומרת המעשים בביצוען נחשד המשיב 1 (עבירות הונאה ומרמה קשים, הן כלפי המוסד לביטוח לאומי והן כלפי ציבור גדול של קשישים סיעודיים), את הנסיבות בהן מיוחס למשיב 1 ביצוע העבירות (תוך שימוש באמצעי לחץ ושכנועים פסולים המגיעים כדי סחיטה באיומים, מתן שוחד, זיוף מסמכים והעסקה פיקטיבית של עובדים) ואת טיב ההפרה של תנאי השיחרור אותן ביצע המשיב 1 (יצירת קשר עם עובדים של חיג'אזי והדחתם, לכאורה, למסירת עדויות שקר במישטרה בנושאים העומדים בלב החקירה כנגד המשיב 1).

בנסיבות ענייננו לא ראיתי לנכון להורות על מימוש ערבות צד ג' שנחתמה על ידי המשיב 2, במיוחד לנוכח העובדה כי מעשי ההפרה של המשיב 1 בוצעו ללא כל מודעות או אפשרות למנוע אותם מצידו של המשיב 2, בשים לב לעובדה כי במועד ביצוע ההפרות – לא נידרש המשיב 1 לשהות בתנאי מעצר בית, קל וחומר בפיקוחו של המשיב 2 (ראה והשווה לעניין זה פסקה 41 להחלטה בעיניין שגב אלון, לעניין מקרים בהם נידרש הערב לפקח מקרוב על מעשי המשוחרר בערובה).

...

אמנם, אחת מתכליות ערבות צד ג' נועדה להרתיע את המשוחרר מפני הפגיעה שתיגרם לדורשי טובתו שהסכימו לערוב לו, ולשיקול זה אין קשר ישיר לשאלת מודעות הערב צד ג' להפרה – ואולם בנסיבות העניין כאמור, אני סבור כי ניתן להסתפק בחילוט מלא של הפיקדון שהפקיד המשיב 1 ואין צורך בשימוש באמצעי הרתעה נוסף כלפיו.

סיכומם של דברים – אני מורה על חילוט הסך של 30,000 ₪ שהופקד על ידי המשיב 1 בקופת בית המשפט לטובת אוצר המדינה וזאת כערכו נכון ליום ביצוע בפועל של החילוט.

בשים לב לתוצאת החלטתי איני עושה צו להוצאות.

אלא שכאשר עומדת בפני הקצין הממונה תלונה של אישה שכברה התלוננה קודם והמבקש שוחרר בערובה, וכעת יש חשד שהטרידהּ שוב תוך הפרה של תנאי השיחרור בערובה, שאז לא בלתי סביר בעיניי שהקצין הממונה יסבור שיש חשש להמשך האיומים.

העובדה שהמבקש היתקשר לטלפון של בנה של המבקשת ואמר את שאמר, מחייבת בדיקה שמא כוונתו היתה לאיים, להדיח, או לעמוד על זכויותיו.

ומה ביקש הקצין הממונה להמשך החקירה? פעולות אלו פורטו בדו"ח הסודי שהוגש לבית המשפט [מב/1 מיום 18.7.2017] ומשעלו במהלך הדיון ניתן לפרטן היום: לגבות עדויות של שנים, לערוך שלושה עימותים ולבצע מחקרי תיקשורת.

...

סוף דבר: לא מצאתי כי התקיימה עילת הפיצוי הראשונה, שלפיה "לא היה יסוד למעצר". עם זאת, ואולי דווקא בשל כך, נוכח שהחקירה הופסקה על ידי היחידה החוקרת ולא מיצתה את עצמה אף לבדיקת גרסת המבקש עצמו, נותרה תחושה שהמעצר היה לשווא ונסיבות מיוחדות אלו הן אשר מצדיקות במקרה שלפנינו פיצוי.

אציין כי במצב הרגיל אני סבור שיש לשקול גם תשלום לסנגוריה הציבורית בשיעור שכה"ט שנשאה בו הסנגוריה הציבורית.

ואולם, ונוכח שהוגשה בקשה מהירה מידי, בניגוד להלכת בית המשפט העליון, עוד טרם הסתיים הבירור בתיק, לא מצאתי שנכון לעשות כן. משכך, אני מורה למשיבה לפצות את המבקש בסך של 400 ₪.