הפרת צו, איומים והטרדה במשפט פלילי

אם אכן פחדה מהנאשם מדוע לא הזכירה את מסכת האלימות המתמשכת בעת שכבר החליטה לספר על אלימותו במסגרת בקשתה להוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת ביום 9 ביוני שנת 2020 (?!) מהחלטת בית המשפט (נ/1) משתמע שהמתלוננת סיפרה רק על ארוע הדחיפה בהיריון וכך נכתב בהחלטה: "בעדותה בדיון הבהירה המבקשת כי למעט פעם אחת בה המשיב דחף אותה כשהייתה בהיריון הוא מעולם לא נקט כלפיה באלימות" (נ/1 עמ' 3).

כל זאת מבלי להדרש לשאלה אם ההחלטה לחזור לבית הצדדים שעה שעדיין אסור למבקשת ליצור קשר עם המשיב (וכן למשיב עימה) אינה פרובוקציה שסופה להביא בודאות קרובה להפרת צו על ידי מי מהצדדים" (נ/1 עמ' 4 סעיף 8 (ד)).

"מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה איפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שיכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר 'ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית'" (פרשת קסטרו , פס' 11)"

...

חיזוקים אלה תומכים במסקנה שתלונתה אותנטית ושחשה פחד מפני הנאשם.

ברם סבורני שגם בהינתן חיזוקים אלה, לא תוכל גרסתה להיוושע ואין בהם כדי לשקם את עוצמתה.

סוף דבר החלטתי כאמור לזכות את הנאשם מחמת הספק.

בע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן (3.12.2019), נקבעו הדברים הבאים ביחס לעבירת המירמה והפרת אמונים: "מצד אחד, עבירה זו פותחת פה לטענות מהכיוון של עקרון החוקיות... מהצד האחר, האיסור הפלילי על מירמה או הפרת אמונים הוא כלי חשוב במילחמה בשחיתות ובשמירה על ערכיו של השרות הצבורי (ראה סעיף 14 לחוות דעתו של חברי השופט ג' קרא). האיזון יבוא בתפקידו של בית המשפט לשרטט את גבולות המותר והאסור" (פסקה 4 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) נ' הנדל).

כרזות אלו הנושאות תמונה של המתלוננת בתוך סמל של גולגולת ועצמות (באופן המסמל רעל), הופנו לשכניה של המתלוננת כאזהרה "לכל תושבי הסביבה" כי "ברחוב [...] גרה פקידת אימוץ ראשית בשם [...], היא בעלת היתמחות בניתוק ילדים מהוריהם". בכרזות החושפות את פרטיה האישיים (תמונה, שם, כתובת מגורים ועיסוק), נכתב כי המתלוננת היא פושעת, חוטפת ילדים אשר יש "לברוח ממנה כמו מאש אם חיי ילדכם חושבים לכם". הן מייחסות לה ולמשרד הרווחה בכלל "סחר בילדים, רשעות, אטימות ורוע לב". יוער כי לאחר המקרה המדובר, הוצא נגד המערער צו למניעת הטרדה מאיימת, צו אותו הוא הפר בדרכים שונות.

...

בבחינת השאלה מצא בית המשפט להסתייע בפסיקת בית משפט זה בתחום המנהלי משסבר כי התפיסה המשתקפת בה "עשויה להקרין על גבולות העבירה של פגיעה בפרטיות בנסיבות בהן המתח המתעורר הוא בין זכותו של עובד הציבור לפרטיות לבין חופש הביטוי והמחאה". בית המשפט המחוזי קבע כי המושג "הטרדה אחרת" שקול למושג "מעשה אחר העלול להטריד". וכך נימק בית המשפט את קביעתו: "היסוד העובדתי של העבירה כולל את ההתנהגות המטרידה: 'בילוש', 'התחקות' או 'הטרדה אחרת'. המילה 'אחרת' מפנה אל המילים 'בילוש' ו'התחקות' שקודמות לה. בכך נוצרת זיקה ניסוחית בין המילים 'העלולים להטרידו' הצמודות למילים 'בילוש' ו'התחקות', לבין המילים 'הטרדה אחרת' (ראו: דברי הנשיא שמגר בד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין...) המסקנה המתבקשת היא כי דרישת העלילוּת ('עלול להטריד') חלה גם על הסיפא של הסעיף. הווה אומר, המילים 'או הטרדה אחרת' בסיפא של סעיף 2(1) לחוק, שקולות למילים: 'או מעשה אחר העלול להטריד'" (פסקה 42 לפסק הדין).

בהקשר זה מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי לפיה מתחייב "פוטנציאל לפגיעה משמעותית בערכים המוגנים של העבירה. במילים אחרות, לשם הפללתו של המעשה 'המטריד' אין די בפוטנציאל לפגיעה ברף הנמוך בזכות לפרטיות ובאינטרסים הציבוריים הכרוכים בה. נדרש פוטנציאל לפגיעה בעוצמה ניכרת" (פסקה 50, הדגשות במקור).

סוף דבר, משקלם המצטבר של שני הרכיבים המחמירים הנזכרים – הפגיעה המשמעותית בפרטיות והפגיעה באינטרס הציבורי, מהווים "פן מחמיר" ומבססים את הרשעתו של המערער בעבירה של פגיעה בפרטיות בדרך של הטרדה.

כאמור, אני מצטרף לחוות דעתו של חברי השופט ג' קרא כי דין הערעור להידחות.

טענות ב"כ הצדדים לעונש ב"כ המאשימה הדגישה חומרת המעשים והצטברותם והפנתה את בית המשפט לעובדות האישום השני שהנו "תסריט אימים" לדבריה, כאשר לצורך ביצוע עבירת האיומים השתמש הנאשם באביזרים שונים לרבות גז פלפל, מברג, אלה ופטיש שנועד לבישול.

נוסף לכך, הפר הנאשם צו שפוטי למניעת הטרדה מאיימת.

עוד היתייחס בית המשפט העליון לעברו הפלילי של הנאשם, אשר כולל לא פחות מ-20 הרשעות קודמות המעידות על היתנהגותו האלימה.

...

ע"פ 46576-04-13 ע.ז. נ' מדינת ישראל, נדחה ערעורו של נאשם, אשר הורשע בביצוע עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בן-זוג, איומים והיזק לרכוש במזיד, ונידון ל-18 חודשי מאסר בפועל, לרבות עונשים נלווים.

לאחר שנדרשתי למכלול השיקולים הרלוונטיים ובהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40יג'), לרבות למדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים ובהתחשב באובסיסיביות, הקנאה ואופיים של האיומים, אני קובע כי מתחם העונש ההולם הכולל לנאשם, נע בין 24 ועד 50 חודשי מאסר לצד רכיבי ענישה נוספים.

סוף דבר אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 40 חודשי מאסר בפועל, שימנו מיום מעצרו, 3.10.21.

כפי שנקבע בעיניין עסאר, הרי שישנם שלושה מסלולים אפשריים להוצאת צו הגנה: חוק למניעת אלימות במשפחה; חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001; צו מניעה שניתן בבית משפט לעינייני מישפחה; בשני המסלולים הראשונים (א'+ב') לא ניתן להאריך את תוקפו של הצוו לתקופה העולה על שנתיים, כאשר מסלול ג' מאפשר הוצאת צו שעניינו איסורים שונים המוטלים בקשר ליחסי בני זוג, המבוסס על הדין האישי, ואינו מוגבל בזמן.

היות ואין אנו עוסקים בהילכות של "צו המניעה" והמדובר הוא בנטל ההוכחה במשפט פלילי, בו על המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את ביצוען של העבירות ומשלא הוכיחה באיזה סוג של צו מדובר אני מחליט לזכות את הנאשם מבצוע עבירה זו. לפיכך אני מוצא לזכות את הנאשם מעבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287 לחוק המיוחסת לו באישום הראשון".

...

מנגד, עת עסקינן בעבירות של הפרת צו בלבד לפי חוק למניעת אלימות במשפחה סבורני כי נכון וצודק יותר שבית המשפט לענייני משפחה ישב על המדוכה.

אכן, כפי שנקבע בעניין רותם נדחתה הדוקטרינה לביקורת מנהלית בפלילים, כך שאין להעלות טענות בדבר אי סבירות או אי מידתיות נגד הגשת כתבי אישום, אלא שניתן לטעון כי בהגשת כתב האישום יש משום "סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" במובן של סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (שם, פסקה ג' לסיכום).

משהכרעתי כפי שהכרעתי, ומחמת הטענה להגנה מן הצדק, אני מורה על ביטול כתב האישום.

בפסק הדין ברע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג(3) 337, 345 (1999), נפסק מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן  כי  גם כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרת הצוו או קיומו, אין לנקוט בהליך הבזיון שבפקודה:  "לאור אופיה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית משפט זה, לפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צוים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד". מן הכלל אל הפרט סבורני כי, המקרה שבפנינו אינו ניכנס לגדר המקרים חריגים אשר יש ליתן בהם צו מכוח הפקודה מהנימוקים הבאים: ראשית, יש להשתמש בהליך ביזיון במקרים חריגים, כאשר כל האמצעים האחרים מוצו ולא מקום שיש חלופה אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית.

במקרה דנן, בית המשפט אישר בהחלטתו מיום 22.10.23 וכן בפסק הדין מיום 12.12.23 את הסכמת הצדדים, וצו ההטרדה המאיימת הפך להיות הדדי, אך כעת בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לשאלה האם הופר הצוו אם לאו, שכן המבקשים טוענים שהצו הופר עקב היתחקות אחריהם ותיעודם על ידי המשיב, ואילו המשיב טוען בתגובתו כי צילם את המבקשים בעת כניסתם ללא רשות לשטח השייך לו, והפרת הצוו הינה דוקא מצד המבקשים ולא מצידו, וגם בשל המחלוקת הנ"ל, יש לדחות את הבקשה.

...

טענות המשיב בתגובתו לטענת המשיב, דין הבקשה להידחות אגב חיוב המבקשים בהוצאות.

בהינתן האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

לאחר שקילה, אני סבורה שיש לחייב את המבקשים בהוצאות הבקשה ובסכום מופחת, בהתחשב במצבם הכלכלי, עת הם מיוצגים על ידי הלשכה לסיוע משפטי.

אני מורה למבקשים לשלם למשיב הוצאות הבקשה ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,000 ₪.