הפרת צו שיפוטי וביצוע שימוש אסור במקרקעין

כך המערערת הפרה את צו ההפסקה שניתן על ידי בית משפט קמא, כעולה מהאמור בדוח פקוח מיום 9.4.2023, לפיו המערערת ממשיכה לבצע שימוש אסור במקרקעין.

משכך עסקינן במערערת המפירה באופן מתמשך צוים שפוטיים שניתנו במספר הליכים, וטענותיה בהליך כאן הועלו בחוסר תום לב ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט, והכול במטרה להמשיך את השמוש האסור המקרקעין.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, וכך אני מורה.

סיכום הבקשה לביטול צו ההפסקה נדחית, והצו ייכנס לתוקף במועד מתן ההחלטה.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט בסך 7,000 ₪ בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד התשלום בפועל.

עבירת השמוש האסור במקרקעין היא, על פי טבעה, עבירה נמשכת בשונה מעבירת ביצוע העבודות האסורות.

ביחס לעבירה מסוג זה – אף היא עבירה על החוק, אך לא אותה עבירה – נקבע בפסיקה כך (רע"פ 11920/04‏ סעיד נאיף נ' מדינת ישראל (26.3.2007) פסקה 7) – "העבירה של הפרת צו שפוטי לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה היא עבירה נמשכת, שניתן להגיש כתב אישום בגינה כל עוד לא תמה הפרתו של הצוו השפוטי ... בנסיבות אלה אף אם הוגש כבר כתב אישום נגד אותו אדם בגין הפרת הצוו השפוטי במשך פרק זמן מסוים, הרי אם לאחר הגשת כתב האישום הוא ממשיך להמרות את הצוו השפוטי, אז אין כל מניעה להגיש נגדו כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר את הצוו לאחר הגשת כתב האישום ... תוצאה אחרת הייתה מביאה למצב אבסורדי, שבו עצם הגשת כתב אישום נגד אדם בגין הפרת צו שפוטי הייתה מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצוו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא "מחוסן" מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים נגדו בגין הפרת אותו צו."

...

שהדגש לענין ההגנה של זוטי דברים מושם על טיבו של המעשה הקונקרטי עצמו "נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי". עפ"י בחינת המעשה לאורם של מבחנים אלה, עשוי השופט להגיע לכלל מסקנה אם אכן הדברים אמורים בעבירה מבחינה טכנית פורמלית אשר מבחינה מהותית מתאים לה הכלל של "העדר ענין לציבור". כפי שמצינו לא ניתן לערוך מראש רשימה סגורה ומפורטת של המקרים הראויים להיכנס בד' אמותיה של ההגנה דנן, קרי מקרים הנמצאים "מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות", אלא יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו.

בהקשר זה יש לתת את הדעת למיקומה הגיאוגרפי של הוראת החוק במסגרת פרק ה1 לחוק העונשין, שכותרתו "סייגים לאחריות פלילית". מיקום זה תומך במסקנה שמדובר בסייג שההכרעה בו היא בתום ההליך, לאחר הבאת ראיות.

לאור האמור, ובמיוחד כאשר לא פרטו הנאשמים את נימוקיהם מחד ומנגד הצביעה המאשימה על נימוקים לא מעטים המוליכים למסקנה כי אין הגנה זו הולמת מקרה זה, אין טענה זו מתקבלת בשלב הדיוני הנוכחי.

במענה שניתן לכתב האישום ובמסגרת טענת 'אין להשיב לאשמה' על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב –1982 (להלן: החסד"פ) הנאשמים הודו בכך שהם צוו להרוס את היחידות, ככל שלא ינתן להם היתר בניה, אולם הם כפרו בבצוע העבירות המיוחסות להם - הפרת צו שפוטי ושימוש אסור במקרקעין.

...

שקלתי אם יש מקום להקיש לענייננו והגעתי למסקנה שלא.

נוכח האמור החלטתי כאמור לזכות את הנאשמים מביצוע עבירה של הפרת צו שיפוטי.

עדויות הנאשמים חיזקו את המסקנה שהנאשם 2 הוא בעל השליטה במקרקעין.

בחינת הנסיבות הקשורות בבצוע העבירה מובילה למסקנה כי הפגיעה בערכים המוגנים הנה גבוהה בשל הצטרפותם של הנתונים כדלקמן: הנאשמת ביצעה שימוש בקרקע חקלאית מוכרזת לשימוש שאינו חקלאי; הקף השמוש הוא נרחב, מדובר בשני מבנים בשטח של 1,600 מ"ר ללא היתר כדין; תקופת השמוש היא ממושכת, למעלה מארבע שנים; הנאשמת לא חדלה ממעשיה על אף שקבלה במהלך השנים מספר התראות והזדמנויות להפסיק את השמוש האסור ולמעשה השמוש נמשך עד היום; הנאשמת הפרה צו הפסקה שפוטי בתיק 30121-08-21 שניכנס לתוקף ביוני 2022 ולא הפסיקה את השמוש האסור במקרקעין; מדובר בשימוש עסקי מתוך שאיפה כלכלית גרידא- הרווח שנטלה הנאשמת לכיסה בעקבות השמוש האסור הוא עצום.

...

לבסוף נקבע כי פינוי המקרקעין לאחר ההתדיינויות המשפטיות אינה יכולה לעמוד לזכות כנסיבה מיוחדת שכן: "מתן הקלה למשיבה, בלא נימוק ממשי לעשות כן, מהווה תמריץ למשיבה ולאחרים שלא להיעתר לדרישות המערערת לפינוי, ולהמשיך בפעילותם ואף להגיש בקשות סרק להישפט, כי לבסוף, מקץ שנות התדיינות, הם עשויים לזכות ברווח בדמות קנס בסכום מופחת". בית המשפט קבע כי יש להחמיר בעונש ואך בשים לב לכלל לפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין, מצא שלא להשית על המשיבה קנס בשיעור העולה על הקנס המנהלי וקבע את גובה הקנס על סך של 500,000 ₪.

עם זאת, בענייננו, אין צורך להכריע בין הגישות השונות, שכן גם אם אהלך בנתיב שהתוותה כב' השופטת א' פינק, הרי שממילא אגיע לאותה תוצאה, שכן מסקנתי היא כי בענייננו ראוי כי הרף התחתון של מתחם העונש ההולם יעמוד על שיעור הקנס המנהלי (לפחות) ולא קיימות כל נסיבות מיוחדות המצדיקות קביעת מתחם נמוך יותר.

סוף דבר, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 800,000 ₪.

במעשים המתוארים לעיל מבצעים הנאשמים שימוש אסור במקרקעין: נאשמים 2, 3 ו-5 בהיותם אחראים לבצוע העבירות, וכמי שמוטלת עליהם החובה לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי החוק בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו והם הפרו את חובתם; ובהיות הנאשמת 4, המבצעת בפועל את השמוש במקרקעין.

מאחר וההיתר המיוחל לא היתקבל, עצם הפעילות במקרקעין מהוה לכאורה שימוש אסור והפרה של הצוו השפוטי.

...

בתמצית, מפקח הבניה העיד כי לאחר עיון בתיק הרלוונטי ובהיעדר קיומו של היתר חדש, הגיע למקרקעין ובמהלך ביקור במקום, ראה כי אולם האירועים עדין פעיל, והאוהל עומד על תילו, אם כי, ללא קירוי וכדבריו: "...כשהגעתי לשטח ראיתי שהעבירות קיימות, אציין שעבירה אחת הייתה קיימת בחלקה- האוהל הגדול היה קיים בחלקו, רק הקונסטרוקציה הייתה והורידו את הקירוי...הייתה הכנה לאירוע. במסגרת הביקורת שם תפסנו הזמנה לאירוע נוסף...כנראה ברית מילה, לפי הבלונים. ניתן לראות בתמונה...הזמנה לחופה וקידושין....ובתמונה...ניתן לראות עובדי מטבח. כל הדברים האלו הבשילו למסקנה שהאולם עדין פעיל וצו שיפוי לא קוים". מספר ימים לאחר סיום עדותו של מפקח הבניה, שטחה ההגנה טיעוניה בכתב, לפיהם "אין להשיב לאשמה". בתמצית, לטענת ההגנה, נטען כי ראיות המאשימה נשענות אך על ביקור יחיד של מפקח הבניה במקרקעין ולפיכך, המאשימה אינה יכולה להוכיח את העובדות המבססות את האישומים, כאשר ממילא, כך לגישת ההגנה, השימוש במקרקעין הוא תואם תכנית ולפיכך, אין לטענה בדבר שימוש אסור, כל בסיס עובדתי-ראייתי.

לסיכום, באפשרותן של הראיות שהוצגו לפניי להוכיח את אשמת הנאשמים.

אשר על כן, אני קובע כי דין הבקשה להידחות.