הפרת צו הריסה ושימוש במבנה ללא היתר

מאידך וכנגד הפגם בהתנהלות המשיבה, אין להקל ראש גם בהתנהלות המבקש אשר אין חולק על כך שלא ביצע עד היום באופן מלא צו הריסה שהוצא כנגד המבנה עוד בשנת 1997, והוא עשה במשך שנים שימוש מסחרי במבנה ללא היתר לשימוש חורג תוך הפרת צו שפוטי, ואף בית המשפט המחוזי בהליך העירעור קבע בהחלטתו האחרונה מיום 5.3.19 (נספח יח' לתשובת המשיבה ) כי "טענת המשיבה לפיה נכון להיום הבנייה שביצע המערער לא נהרסה , והיתר בניה אין, לא הוכחשה על ידי המערער ". בהקשר זה של הפרת צו שפוטי בית המשפט העליון הדגיש לא אחת את החומרה שבעבירה של הפרת צו שפוטי, ואת הצורך בהחמרת הענישה בעבירות שכאלו וקבע ברעפ 2448/14 מנחם נחמיאס נ' מדינת ישראל הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה (10/4/14, פסקה 11 ) כי:" בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה שבהפרת דיני התיכנון והבניה. בפרט הודגשה בפסיקת בית משפט זה חומרתה של העבירה לפי סעיף 210 לחוק התיכנון והבניה, שביצועה – על דרך של אי-קיום הצוו השפוטי – מבטאת זילזול מופגן בשלטון החוק ובהחלטות שיפוטיות...". דברים אלו נכונים ויפים בשינויים המחויבים גם ביחס להחלטה בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שלגביה קבעתי כי היא עמדה ועומדת בתוקפה, והמשמשת ככלי חשוב למתן "תמריץ" לקיום צוים שפוטיים.

...

בענין זה ושלא בלי היסוס אני קובע כי מאחר ובכל מקרה ההחלטה על פי הפקודה שבגינה נפתח תיק הגבייה עמדה בתוקפה גם במועד פתיחת התיק, והחלטתי לפיה המבקש לא יחויב בקנס שנצבר בתקופה הסמוכה לפתיחת התיק, התבססה בעיקרה על ספק העומד לזכות המבקש ומאחר ובמועד נקיטת ההליכים היה קיים בפועל חוב הניתן לגבייה על פי אותה החלטה, אין להורות על בטלות כל הליכי הגבייה שננקטו כנגד המבקש, וכל שנדרש הוא תיקון יתרת החוב בתיק הגבייה בהתאם לאמור בסעיפים 130-131 לעיל.

סיכום סיכומו של דבר, אני קובע כי החלטת בית המשפט בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט עמדה ועומדת בתוקפה לרבות הסנקציות שנקבעו בה, ובהתאם המבקש, אשר לא השלים את ביצוע צו ההריסה עד ליום 19.5.19 , מועד בו פקע תוקפו גם היתר ההריסה שניתן למבקש, מחויב בקנס היומי שנקבע בהחלטה לפי פקודת ביזיון בית המשפט החל מיום 19.5.19 ועד ליום 27.1.20, ואולם בגין תקופה זו לא ניתן יהיה להפעיל את הסנקציה החליפית שנקבעה באותה החלטה של 5 ימי מאסר כנגד כל תשלום יומי שלא שולם על ידי המבקש.

לאור מכלול נסיבות העניין שבו נתקבלו אמנם חלק מהותי מטענות המבקש אך מאידך נקבע גם כי למבקש חוב משמעותי על פי ההחלטה לפי פקודת בזיון בית משפט, אני קובע כי כל צד ישא בהוצאותיו.

במקרה כאן מצאתי לנכון לאמץ הפסיקה אליה הפניתה המאשימה בסיכומי טענותיה (סעיף 58), לפיה די בכך שהנאשם ידע על קיומם של צוי ההריסה, בכדי להוכיח עבירות הפרת הצוים המיוחסות לו ולהרשיעו בשימוש ללא היתר במבנה ובאי קיום הצוים השפוטיים.

...

על סמך המסמכים מתיק הפיקוח ועדותו של המפקח שוגן, שוכנעתי כי על אף השוני בשיטת הסימון, עניין לנו באותם המקרקעין מושא ההליכים הקודמים בהם הורשע הנאשם בהתאם להודאותיו בביצוע העבירות.

לאור הפסיקה והראיות שהוצגו לפניי, הגעתי למסקנה שמכתב הזימון לחקירה נשלח כדין והנאשם לא סתר את חזקת המסירה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, ומשעובדות כתב האישום הוכחו מעל לכל ספק סביר, אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של אי קיום צו הריסה ובעבירת אי קיום צו איסור שימוש, בניגוד להוראות סעיף 210; בשתי עבירות של ביצוע שימוש הטעון היתר ללא היתר בניגוד לסעיף 204(א); ובשתי עבירות של ביצוע שימוש בסטייה מתכנית בניגוד לסעיף 204(ב) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (בנוסחו עובר לתיקון 116).

הפסיקה עמדה בהרחבה על חומרת העבירה של הפרת צו שפוטי ושימוש ללא היתר בניה וקבעה כי עבירות מסוג זה מחייבות החמרת הענישה עם הנאשמים, אשר לא רק שבנו בנגוד לדין, אלא אף הוסיפו והפרו צו בית משפט, אשר הורה להם להרוס את הבניה.

· בעניינינו משך ההפרה מהצו השני – 6 שנים (מהראשון 11 שנה), הפרה שנייה, אין שהוי בהגשת כתב האישום, לא הוכח שננקטו פעולות להכשרת הבניה, הקף בניה קטן יותר, בשצ"פ. בעיניין שנידון ב-עפ"א (מחוזי חיפה) 56197-12-17 סובחי דאוד ג'ואל עסאלה נ' ועדה לתיכנון ובנייה לב הגליל (נבו, 15.2.2018) המערער חויב בבית משפט השלום (תו"ב (שלום קריות) 46616-04-16), בקנס בסכום של 50,000 ₪ (או 150 ימי מאסר תמורתו) ומאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירה לפי פרק י' לחוק,  לאחר שהורשע בעבירה של אי-קיום צו שפוטי ובעבירת שימוש במקרקעין ללא היתר בהתייחס לבנייה בשטח של 93 מ"ר שנבנתה במקרקעין שייעודם למגורים, לאחר שאותו מערער כבר הורשע בעבר באי קיום צו שפוטי בגין אותו מבנה וכאשר נילקחו בחשבון הן נסיבות מצבו הכלכלי הקשה של המערער והן השהוי מצד המדינה בהגשת כתב-האישום.

...

לאור כל האמור אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: חודש מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה לפי פרק י' בחוק התכנון והבניה.

בעתפ"ב 11362-02-23 גרנות עיצובים בע"מ נ' המחלקה להנחיית תובעים (28.5.23) הורשעה הנאשמת בעבירת שימוש אסור בשטח של 300 מ"ר, לצורך נגריה במבנה ללא היתר, בקרקע חקלאית מוכרזת.

עלה מן העובדות שאינן שנויות במחלוקת כי הבעלים הפר צוי הריסה ואיסור שימוש שהוטלו עליו בעבר, אך לא הואשם בכך כיוון שהמדינה בחרה במסלול המינהלי.

...

בית המשפט נעתר לבקשה למתן הצו והורה כי לגבי הנאשם הצו יכנס לתוקף ביום 30.5.23, ואילו לגבי המשיבים האחרים יכנס לתוקף ביום 5.9.23.

לאור הלכת בונפד ומדיניות הענישה כפי שהובאה, ובהעדר נסיבות ייחודיות לקולא, אני סבורה שיש לראות בקנס המנהלי כתחתית המתחם, והוא נע עד סך של 400,000 ₪.

כפי שהובא קודם, מצא בית המשפט המחוזי לנכון להפחית מסכומי קנס המקור, מקום בו הופסק השימוש האסור טרם מועד גזר הדין בערעור (ראו: עניין גרין, ששה, ברכה, חילף, גרנות עיצובים בע"מ, אוטו מימונית בע"מ).

גזירת הדין לאחר כל האמור, אני גוזרת את העונשים הבאים: קנס כספי בסך 230,000 ₪ או 230 ימי מאסר תמורתו.

לאחר שנת 2015 ועד למועד הגשת כתב האישום בתיק זה לא קיימו המשיבים 2 ו-4 את הצוו השפוטי, לא הפסיקו את הבניה מחוץ למבנה והמשיכו לעשות שימוש במבנה ללא היתר.

משיב 3 הורשע בעבירה של הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד, עבירה לפי סעיף 254 לחוק (החל מיום 25.10.2017).

עד להחלטתו הסופית של בית המשפט קמא, אם לבטל את הצוו או לאשר תוקפו, ועל-אף החלטות קודמות, יעוכב ביצועו של צו ההריסה שהוצא בגזר הדין בהליך נושא העירעור, בכל הנוגע לחלקי המבנה שבמחלוקת (כלומר, עיכוב הבצוע יחול על 'המבנה ההסטורי', אך לא על התוספות של המשטח והמדרגות, המפורטות בסעיף 9 לפרק העובדות שבכתב האישום).

...

הערעור נדון והתקבל בהחלטה תמציתית וממצה, לפיה "בנסיבות הייחודיות של המקרה אנו נותנים רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור. על מנת למנוע חשש לעיוות דין, אנו סבורים כי ראוי כי טענות [הצדדים השלישיים (ע.ד.ג.)] יישמעו כסדרן, מוספים כהלכתם, בערכאה הדיונית, קרי, בבית משפט השלום. אשר על כן, אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שישמע את הצדדים ואת [הצדדים השלישיים], כדי לבחון אם יש מקום ליתן צו הריסה או כל צו אחר, ויפעל כחוכמתו. עד למתן החלטה אחרת של בית משפט השלום, אנו מורים על עיכוב בצוע צווי ההריסה וצווי ההתאמה". מחלוקות נוספות עומדת בין הצדדים בין השאר באשר לקיומו של היתר בניה למבנה, תשלומי ארנונה, זימוני המערער לחקירה ועוד.

אלא, שתחזיות אלו ודומותיהן (שעניינן נסיבות אקראיות וקונקרטיות) אינן יכולות למנוע מראש זכות להשגה (שמקורה רעיוני וכולל), הגם שתוכלנה לשמש מצע לחיוב נדיב של המערער בהוצאות לדוגמה לזכות משיבה 1, אם תידחינה טענות המערער בסופו של דבר.

אסכם: המערער, הוא הטוען לזכות, הציג טענה עובדתית ראשונית שאיננה ניתנת לסילוק על הסף ושיש בה ממש, קרי – רישום עדכני ותקף של בעלותו (ב-2/3) במקרקעין; משעבר טוען לזכות קניינית בנכס את המשוכה העובדתית הממשית, לא מניחים כללי הצדק הטבעי לשלול ממנו את זכותו ללא בירור נאות, שמשמעו מתן אפשרות מלאה להבאת טיעוניו וראיותיו לפני בית המשפט שדן בעניין, טרם מתן פסק דין סופי; במצב דברים שבו התביעה ערה לקיומה של זכות קניינית ממשית לכאורית בנכס, לה טוען (או עשוי לטעון) מי שאיננו נאשם בהליך הפלילי – ראוי שתיידעו ותזהירו עוד-קודם לטיעונים לעונש, ולמצער תודיע לבית המשפט, שיבחר כיצד לפעול ומה להורות; סעיף 254ט(א)(1) לחוק אמנם מגביל את מעגל הזכאים לבקש עיכוב ביצוע רק למי "שהיה צד להליך", אך הוראה דיונית זו לא באה לשלול זכויות מהותיות במצב דברים כזה, ופרשנות עקרונית ותכליתית משמיעה לנו בדיבור זה של המחוקק גם את המילים "שראוי שהיה צד להליך" – ראוי שהיה, אך לא היה מחמת בחירת התביעה; יכול בית המשפט, לפניו תובא בקשתו של טוען לזכות דוגמת המערער, לבחון האם אכן פעולה או מחדל של התביעה גרמו לתקלה, או שלמעשה היה המערער ער לקיומו של הליך שעלול להסתיים בפגיעה בזכותו, אך בחר להשהות פנייתו לבית המשפט לעת-מצוא – במקרה זה ובדומיו, לא יהא המערער, חסר תום הלב, זכאי להגנה על זכות שסיכן וכמו-הפקיר מרצונו (דוגמה זו איננה ממצה); טוען לזכות, המלין כי לא ניתנה לו כל אפשרות להביא עניינו לפני בית המשפט שהחלטתו או גזר דינו פגעה בזכות קניינית ממשית לה הוא טוען, זכאי לערער על ההחלטה או גזר הדין, זכות ראשונית ויחידה; בענייננו, אני קובע כי הערעור שלפניי על החלטת בית המשפט קמא, הוגש בזכות ואינו טעון רשות.