כפי שפורט בהחלטתי על הוצאת הצוו למניעת הטרדה מאיימת מיום 28.8.23, באופן נסוחו של הצוו האמור נעשה ניסיון לאזן בין ההיבט הצבורי של פעילות המבקשת ובין ההגנה על זכותו של כל אדם לממש את חופש הביטוי שלו ולהתבטא בחופשיות נגד עמדותיו של אחר בעניינים שנויים במחלוקת ובעלי עניין צבורי מצד אחד, לבין ההיבט הפרטי של חיי המבקשת וזכותה של המבקשת לשלווה בחייה הפרטיים וביחס לעניינה האישיים מצד שני, וזאת על רקע היותה של המבקשת דמוית מוכרת המפרסמת פרסומים בעניינים צבוריים.
גם אם אחד המגיבים סבר שמדובר ב"הטרלה על יוספה" עדיין אין בכך כדי ללמד שהמשיב עצמו הפר הצוו בפירסום זה.
אשר לפירסום בעמ' 5-4 לבקשה מיום 30.8.23, הרי שמדובר בפירסום שלכאורה אנשים ספציפיים המודעים להליך זה (או להליכים קודמים) שבין המבקשת למשיב, עלולים לסבור כי למרות שינוי מספר ההליך ועוות שם בית המשפט מדובר בלגלוג המתייחס למבקשת.
חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן – "חוק מניעת הטרדה מאיימת") אמנם קובע בסעיף 5(ד) כי צו מניעת הטרדה מאיימת יכול שיכיל גם דרישה לערובה הן לקיומו והן להיתנהגות טובה, או כל הוראה אחרת הדרושה לדעת בית המשפט, להבטחת שלומו ובטחונו של הנפגע או של אדם אחר הקרוב לו, ויכול שיכיל גם הוראות בדבר הסידורים הנדרשים כתוצאה ממתן הצוו.
...
אני סבורה כי הכלי של חיוב בהפקדת ערובה (שהוא למעשה כלי הפוגע בקניינו של מושא הצו) הוא כלי שיש לעשות בו שימוש בעיקר במצבים הדרושים להבטחת שלומו וביטחונו הפיסי של הנפגע.
בהקשר זה מקובלת עליי עמדת המשיב, כי כאשר ברקע מונחת על הפרק זכות היסוד של חופש הביטוי, ההליך של בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת, על הכלים הראייתיים הדלים שהוא מאפשר, אינו הליך דיוני מתאים לבירורים מורכבים הכרוכים בניתוח פרסומים ובחינת פרשנותם.
עוד אני סבורה, כי הבאת סוגיות מורכבות מעין אלו לפתחו של בית משפט בגדרו של הליך מהיר, נקודתי וקצר של בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת – אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו ומהותו של הליך זה.
אשר על כן הבקשה נדחית.
