הפרת צו איסור פרסום בכתבה עיתונאית

בעתון המערערת ביום שישי שלהם, לא רק שהיתה כתבה שמפנה את כל הציבור לכו ותראו כיצד ברשתות החברתיות הפרו את הצוו, הם לא עשו את זה אבל הפנו את כל הציבור לרשתות החברתיות.

עוד נטען, לקיומה של הסכמה קודמת, מזמן הדיון הראשוני בהארכת מעצר המשיב, מיום 20.9.20, שם הוסכם, וכמשתמע – גם בידי עיתונאית שנכחה בדיון, כי ייאסר פירסום שמם של המשיב ושל אישתו נפגעת העבירה.

...

מכאן – נגזרת המסקנה, כי הנימוק שניתן לאיסור הפרסום, וכפי שצוטט לעיל, ולפיו אין פרסום שמו של המשיב יכול לתרום לביסוס ולקידום העניין הציבורי, הוא נימוק שגוי ואין בודקים כלל האם הפרסום מקדם את העניין הציבורי אם לאו.

לסיכום – לא בוסס כל נימוק, המעוגן בחוק, לאסור פרסום זהותו של המשיב, כאשר ברירת המחדל החקוקה הינה התרת הפרסום והאיסור הוא החריג.

הערעור מתקבל והחלטת בית משפט השלום מיום 25.9.20 האוסרת פרסום שמו של המשיב מבוטלת לאלתר.

אולם, בכך לא תמו ההפרות מצד העתון, שכן גם לאחר שהתקבלו אצלו מכתב התראה והעתק של צו איסור הפירסום במאי 2019, ונעשה התיקון הנידרש בגירסת הארכיון של הכתבה הראשונה ובכתבות השנייה והשלישית, בכתבה השנייה תוקן רק הפתיח של הכתבה, ולא הושמטה ההתייחסות לתפקידו של התובע בהמשך הכתבה עד לאחר הגשת התביעה.

...

המסקנה היא, אפוא, כי יש בפרסום הכתבה הראשונה משום הפרה של צו איסור הפרסום, באופן המעמיד לתובע עילה של הפרת חובה חקוקה (בכפוף להוכחת נזק).

עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע כי יש מקום לפסוק "פיצויים מוגברים", שעה שאין מדובר בענייננו בעוולה שנעשתה בכוונת זדון או מתוך התרשלות קיצונית (השוו, ע"א 4576/08 בן-צבי נ' היס (7.7.2011)).

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע סך של 36,000 ש"ח, בתוספת אגרת המשפט היחסית בגין סכום זה וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

התובע טוען כי ביום 11.1.2008 פורסמה בעתון "ידיעות המפרץ" כתבה המתארת את מעצרו (להלן- "כתבה") וכי בנגוד לצוו איסור הפירסום שהוצא ביום 3.1.2008 בנוכחות הנתבעת 5 (להלן- "צו איסור הפירסום"), פורסם בכתבה גם שמו.

לטענתם, את הידיעה נשוא הכתבה קיבלו מגורם מוסמך במישטרה, גורם מהימן שלא היה ספק לפקפק בו, שלא ציין בפניהם דבר קיומו של צו איסור הפירסום ולכן לא היו יכולים לדעת כי הם מפרים את הצוו האמור, בהיעדר מודעות לקיומו של הצוו לא ניתן לקבוע כי הם הפרו אותו.

...

אשר על כן הנני קובעת כדלקמן: הנתבעים 1 – 4 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 20,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 30,000 ₪.

הנתבעים 1 - 4 והנתבעת 5, ישלמו כל אחד מהם, מחצית מסכום זה. קרי: הנתבעים 1 - 4 ישלמו, ביחד ולחוד, 7,500 ₪ והנתבעת תשלם 7,500 ₪.

נקבע, כי משהוצא צו איסור פירסום לא חלה ההגנה שעניינה "פירסום מותר"; כי הגם שיש אמת בפירסום לא היתקיים אינטרס צבורי משמעותי בפירסומם של הפרטים המזהים ועל כן לא חלה הגנת "אמת בפירסום"; נקבע, כי ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של פירסום הכתבה בדרך פוגענית פחות, ועל כן לא חלה על המבקשים הגנת תום הלב; עוד נקבע, כי המבקשים לא עשו מאמץ ראוי לברר, טרם הפירסום, האם בעיניין רגיש זה של עבירות אלימות במשפחה – שרגישותו והכללים הנוגעים לפרסומו מוכרים להם מטבע עבודתם העיתונאית – חל איסור על חשיפת הפרטים במקרה דנן.

באשר לשאלה של הפרת חובה חקוקה של איסור פירסום נקבע, כי המבקשים "חשדו בקיומו של צו איסור פירסום" ומשכך הפרו את חובתם שלא לפרסם את פרטי המשיבה.

...

מעבר לצורך יצוין, כי אף לגופן דין הבקשות להידחות.

לפיכך, בדין נקבע, כי בהיעדר ראיה אחרת המסקנה המתבקשת היא שהמבקשים ידעו על איסור הפרסום.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

בחלוף כשבע שנים מהחתימה על ההסכם שקבל תוקף של פסק דין, בחודש אוגוסט 2017, פנתה למשיב העיתונאית --- ומסרה לו שהיא ערכה כתבת תחקיר אודות היתנהלותו עם המנוחה ויש להם הקלטות שמלמדות שהוא ניצל את המנוחה בהיותה חסרת ישע, לרבות בהקשר מיני והיא בקשה את תגובתו.

"שינוי הגרסאות של הגב' ט', אשר ברצותה לא הכחישה כי הפרה את צו איסור הפירסום ולהיפך, הוסיפה לטעון כאמור כי יש לברר את הגילויים החדשים והמרעישים לטענתה, וברצותה טענה כי לא הפרה את צו איסור הפירסום שניתן, מעוררים ספק באמינותה". גם בחקירתה, שבה המערערת ותמכה בפירסום הכתבה.

...

לפיכך, ניתן היה לסיים כאן את פסק הדין ולקבוע שדין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בכפוף לביטול החיוב הכספי החודשי שהוטל בסעיף 43 לפסק הדין וזאת מאחר שאין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית ואין בו טעות שבחוק.

לסיכום לאור האמור הנני מורה על מחיקת הסעדים 2 ו-3 מכתב התביעה (ס' 2-3 לכתב התביעה) אלא אם כן תוגש התנגדות לעניין זה מטעם מי מהצדדים בתוך 7 ימים".

מכאן, שלכאורה בית המשפט קמא כלל לא היה מוסמך להיעתר לסעדים 3-2 לכתב התביעה מאחר שהם נמחקו יותר משנתיים לפני שניתן פסק הדין.

למרות זאת, בית המשפט החליט כי: "ההתנגדות נדחית זה מאוד רלוונטי" (עמ' 85 שורה 20 עד עמ' 86 שורה 2).

בקשה זו של המשיב נדחתה על ידי בית משפט קמא בו ביום בנימוק כי "בית המשפט נתן החלטה מנומקת אשר מגלה כי אין לו סמכות בעניין ולפיכך אין מקום לעיון מחדש ...". בהעדר כל התייחסות במסגרת פסק הדין להחלטת המחיקה כמו גם להחלטה שדחתה את בקשת המשיב לביטולה ובפרט בהיעדר כל קביעה של בית משפט קמא לפיה מצא לנכון לסטות מהן, הרי שכוחן של שתי החלטות אלה יפה גם למועד בו ניתן פסק הדין והמסקנה המתבקשת היא כי הסעדים ההצהרתיים שניתנו בסתירה להן ניתנו אך מחמת שגגה.

סיכומו של דבר: אציע לדחות את הערעור בחלקו במובן זה שפסק הדין יעמוד בתוקפו ואולם הוראת סעיף 58 ב לפסק הדין הקובע כי "הבקשה למתן סעד הצהרתי הקובע כי הנתבעת 1 הפרה הפרה יסודית את סעיפים 22-24, 26-29 ו– 30 להסכם הפשרה, מתקבלת", תבוטל.