הפרת חוק עזר עירוני: חניה בתחום אסור

לשיטת המשיבה, השמוש במצלמות נייחות הוא אמצעי למימוש סמכותה של הרשות המקומית לאכוף הפרות של חוק העזר בעיניין עבירות תעבורה, בהתאם להנחיות הפעולה שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2018 ולאור היתייחסות בית המשפט העליון בבג"צ 867/15 עו"ד יוסי אור- הכהן נ' משרד הפנים ואח' (פורסם בנבו, 16.5.18) (להלן: בג"צ יוסי אור- הכהן).

(12)  בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובילבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים עשר מטר או יותר; חוק עזר לירושלים הותקן על ידי מועצת עריית ירושלים בתוקף סמכותה לפי סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולפי סעיף 77(א) לפקודת התעבורה, המסמיך מועצה של רשות מקומית בהסכמת שר הפנים ושר התחבורה להתקין חוקי עזר בדבר "הסדר כלי רכב העומדים בתוך תחומי הערייה או המועצה המקומית, בדרך איסור או בדרך אחרת". סעיף 27א1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "סעיף 27א1"), קובע: "א. מונו רשות מקומית, ראש רשות מקומית או עובד רשות מקומית כרשות תימרור מקומית לגבי דרך, רשאית הרשות המקומית לבצע פעולות כמפורט להלן באותה דרך, או בדרך עירונית שבתחום הרשות המקומית שגוף אחר מונה לגביה כרשות תימרור מקומית:

...

התוספת האחת עשרה כוללת עבירה אחת בלבד - "שימוש שלא כדין בנתיב נסיעה אשר יועד וסומן בתמרור לפי פקודה זו כנתיב תחבורה ציבורית". סעיף 27א1(יג) לפקודת התעבורה קובע: "(יג)  אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מסמכויות הרשות המקומית לפי כל דין, ככל שניתנו". מהכלל אל הפרט מעיון בסעיפי חוק אלה ובפרוטוקולי דיון הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה, אליהם הפנה בית משפט קמא, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא עת קבע, שלא ניתן ללמוד מהוראת סעיף 27א1 לפקודת התעבורה על הסדר שלילי, המאיין את סמכותה של רשות מקומית להשתמש במצלמות נייחות לשם מימוש סמכויותיה מכוח כל דין.

אשר על כן, לא מצאתי לקבל את טענות המערערת בהקשר זה, שכן לדידי סמכות הרשות המקומית נובעת מכוח סעיף 5(א) לחוק העזר ביחד עם תקנה 72(א) לתקנות התעבורה, והוסדרה בחוזר מנכ"ל. אשר לטענה, כי המפקח רשאי היה להורות לנהגת להזיז את רכבה בהתאם לסעיף 5א לחוק העזר ולא עשה שימוש בסמכותו- אני סבורה שיש לדחות גם טענה זו. אין הוראה בדין המחייבת את הפקח להורות כן, המחוקק נתן בידו סמכות נוספת מקבילה הנתונה לשיקול דעתו.

לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין ערעור להידחות.

כתב האישום לנאשמת נימסרה הודעת תשלום קנס (לפי סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982) בגין העמדת/החנית רכב בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ו/או בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי תמרור או סימון על פני הכביש - בנגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 ותקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן - תקנות התעבורה).

תקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה מגדירה תחום תחנת אוטובוס (האסור בחניה) ככזה המסומן על פני הכביש (בתמרור 511 או 512) או ככזה המשתרע 20 מטרים לפני ו-20 מטרים אחרי תמרור תחנת אוטובוסים (505).

מסלולי הסמכת הרשות המקומית לתעוד עבירות תעבורה באמצעות מצלמות ממכלול החיקוקים והטענות דלעיל עולה כי לשיטת המאשימה השמוש במצלמות נייחות הוא אמצעי למימוש סמכותה של הרשות המקומית לאכוף הפרות של חוק העזר בעיניין עבירות תעבורה, בהתאם להנחיות הפעולה שנקבעו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים 4/2018 ולאור היתייחסות בית המשפט העליון ב-בג"צ יוסי אור-הכהן.

העותר ביקש כי בית המשפט יורה לשר הפנים להורות לרשויות המקומיות שהיו משיבות לעתירה "לחדול משימוש במצלמות מעקב לצורך ביצוע אכיפת עבירות חניה עד להסדרת הנושא בחקיקה ראשית או בתיקון חוקי העזר הערוניים". בטיעוניו הפנה העותר לסעיף 27א לפקודת התעבורה (הקובע כי צלום רכב במצלמה המופעלת באופן אוטומאטי או בידי שוטר יהיה ראיה קבילה בכל הליך משפטי לגבי 6 נושאים שצויינו באותו סעיף) כדגם להרשאה תקינה לשימוש במצלמות אוטומאטיות כדין - הרשאה אשר לדידו אינה קיימת ואינה תקפה בכל דרך אחרת.

...

התוצאה בקשת הנאשמת לביטול האישום בשל העדר סמכות המאשימה לתעד את העבירה באמצעות מצלמה אוטומטית - נדחית.

כשבית המשפט אומר לי שהמאשימה טוענת שאינני עומדת במבחן 2(א)(4), אני טוענת שבחוק העזר העירוני של עריית ר''ג לעניין איסור חניה, יש סעיף שקובע שתחום תחנת אוטובוס, במובן הזה שחוק העזר העירוני מתייחס לתחנה, ואומר מה הטווח.

<#3#> הכרעת דין על פי עובדות כתב האישום, הנאשם חנה ביום 17.08.11 בשעה 13:15, ברח' אבא הלל סילבר ליד בית מס' 3 בתחום העיר ר''ג, תוך הפרת חוק העזר לר''ג (העמדת רכב וחנייתו) התש''ם-1980, בתחום המסומן בשפת המדרכה אדום לבן.

...

אני סבורה שהדין צריך להיאכף שווה בשווה לכל הנכים.

נוסף לעובדה שמדובר בעורק סואן, יציאת אוטובוסים שתחנתם נמצאת מערבית למקום החניה מהתחנה, כאשר מכוניתו של הנאשם חוסמת את הנתיב שלהם, מאלצת אותם לפנות שמאלה לנתיב האמצעי כדי לעקוף את מכוניתו של הנאשם, והמסקנה של הפקחית כי החניה באופן זה מהווה הפרעה ממשית לתנועה, מתיישבת עם ההיגיון.

לנוכח האמור לעיל הגעתי למסקנה שיש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. <#4#> ניתנה והודעה היום כ"ט אדר ב תשע"ד, 31/03/2014 במעמד הנוכחים.

רחבת החניה המדוברת אינה מגודרת או תחומה במחסום, אין שלט האוסר על כניסה אליה, היא פתוחה ויכול כל נהג להחנות בה כשם שעשה התובע, כך שהיא עונה על ההגדרה ומשהעירייה לא הסירה מיכשול מרחבת החניה, היא לא עמדה בחובתה שלפי סעיף 235(3) לפקודה.

אולם, כשם שהעירייה מוסמכת להטיל קנסות בשטח פרטי באמצעות חוקי העזר הערוניים ואף לנהל הליכים פליליים נגד אדם בשל הפרתם, היא מושתקת מלטעון אחרת כאשר עסקינן בפרשנות חובותיה שלה כלפי הציבור על פי פקודת העיריות וכשהרציונל זהה – מניעת סכנה לציבור.

...

שקלול שיקולים אלו מביא למסקנה כי הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע תעמוד על 5%.

סיכום סכום הפיצויים סכום הפיצויים הוא כדלקמן: הפסדי שכר (בעבר) 30,000 ₪ ב. אובדן כושר השתכרות 180,000 ₪ עזרת הזולת (עבר ועתיד) 10,000 ₪ הוצאות, הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 2,000 ₪ נזק לא ממוני 40,000 ₪ סה"כ ביניים 262,000 ₪ בניכוי אשם תורם (30%) (78,600 ₪) בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (48,850 ₪) סה"כ ביניים 134,550 ₪ (במעוגל) שכר טרחת עו"ד (20%) ומע"מ 31,485 ₪ סך הכל 166,000 ₪ (במעוגל) סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעות ישלמו לתובע, יחד ולחוד, את הסכום של 166,000 ₪ וכן הוצאות (על יסוד קבלות).

בהקשר האחרון נאמר, כי "השאלות שעורר הנאשם באשר למדיניות, שנוקטת עירית תל אביב-יפו בסוגיה של חניית נכים, הן נכבדות ובעלות משקל", אך מדובר בשאלות "שיש להביא בפניה של הערכאה אשר אמונה על בחינת פעילותה של הרשות השלטונית במשקפיו של המשפט המינהלי. קושי ממשי מצוי בבירורן בגדריו של ההליך הפלילי, אף כשהן מועלות כטענות הגנה". בשלב זה פנה בית המשפט לידון בטענתו של גיא, כי חוק חניה לנכים, תשנ"ד-1993 (להלן חוק חניה לנכים או החוק) – אשר כנטען אינו מגביל את חניתם של נכים במקומות המסומנים לפריקה ולטעינה – גובר על האיסור שבחוק העזר העירוני על חניה, שאינה לצורך זה, באותם מקומות.

בהקשר זה יפים דבריו של השופט פוגלמן ברע"פ 7451/07 מדינת ישראל נ' אהרונוביץ (2008; להלן עניין אהרונוביץ), בפיסקה 8 לפסק דינו (בהקשר של חניה בתחום תחנת אוטובוס): "מכלול ההסדרים שבתקנות התעבורה ובחוקי העזר הרלוואנטיים מבקש ליצור מערכת כללים ברורה שתסדיר את השמוש בדרך בצורה בטוחה ונוחה. תכלית זו מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו, מבלי להותיר שיקול דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם ... עמדתנו איפוא הינה כי בהיעדר סימון אחר בתמרור, שהוצב על ידי הרשות המוסמכת לכך, האיסור על חנייה בתחום תחנת האוטובוסים אינו מוגבל בזמן ... פרשנות זו מביאה בחשבון את תכלית ההוראה להסדיר את התנועה ולמנוע מפגעים בטיחותיים. אין היא תלויה בשאלה האם בפועל גרמה החנייה במקרה המסוים למפגע בטיחותי או תחבורתי. פרשנות זו מאפשרת להגדיר במדויק את גבולותיו של האיסור הפלילי, ומונעת עמימות, חוסר בהירות ואת הגדרת תחומי התפרשותו של האיסור הפלילי בהתאם להשקפתו של המשתמש בדרך" (הדגשה הוספה).

המשיבה, בתגובתה (סעיף 15), הודיעה כי "חנייתו של רכב בעל תו נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה תיחשב ל'הפרעה ממשית לתנועה' בהתאם לסעיף 2(א)(4) לחוק, אם פרק זמן החניה עולה על 10 דקות והגם שהוא אינו עוסק בפריקה וטעינה". עוד הודיעה המשיבה, כי "רכב רגיל החונה במקום המיועד לפריקה וטעינה בלבד ואינו עוסק במלאכה זו, יירשם לו דו"ח באופן מיידי". לדעתי, כדי להשיג איזון בפרשנות חוק חניה לנכים מזה וחוק העזר העירוני מזה, ראוי להעמיד את זמן חנייתו של נכה שלא ייחשב הפרת החוק על משך של עד 25 דקות.

...

בית המשפט המחוזי קבע, כי "משאין חולק על כך, שהחניה לא הייתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חניה פנויים ... ולאור העדויות שנשמעו בבית המשפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב'הפרעה ממשית לתנועה', מסקנה המחייבת הרשעתו של המערער". בפסק הדין צוין, ש"אינני סבורה, כי מדובר בהוראת חוק לא ברורה.

לא בלי התלבטות החלטתי לזכותם מחמת הספק, אותו ספק בפרשנות היחס בין שני החוקים שקדם להכרעה זו, ותרומתם להכרעה.

שלוש הערות טרם חתימה בבג"צ 8735/11 עמותת נגישות ישראל נ' שר התחבורה (הנזכר) נאמר (פסקה 3), כי "סבורים אנו שיש לקדם חקיקה שתסדיר את נושא החנייה של נכים באופן ברור ומדויק ובדרך טובה יותר מאשר הדבר נעשה עד היום". לדברים אלה אין לי אלא להצטרף בהקשר דנא; נכון יהא להסדיר בחקיקה גם את הסוגיה לה נדרש פסק דין זה, ויפה שעה אחת קודם.

סוף דבר וסיכומו הערעורים מתקבלים כמפורט מעלה.