הפרת חוק עזר עירוני: השארת כלב במקום ציבורי

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 47928-02-17 איסמאעיל נ' איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ לפני כבוד השופט נצר סמארה תובע יוסף איסמאעיל ע"י ב"כ עוה"ד זיו רזניק נתבעת איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אמיר עזר פסק דין

בתום חקירת עדי הצדדים, סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה. עתה נותר לידון ולהכריע בתובענה על יסוד כל החומר המונח לפניי, וטענות הצדדים.

ראו: ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77,81 (1965); ע"א 544/75 איגל סטאר אינשורנס קומפני לימיטד נ' טננבוים את ווב חב' לבנין ועבודות צבוריות בע"מ, פ"ד לב(1) 342, 349-347 (1977); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2)90, 92 (1979)).

מאחר שהנתבעת טוענת כי מקרה הביטוח לא אירע כמדווח על ידי התובע, דבר המקבל, כביכול, חזוק ממצאיו של בוחן תאונות הדרכים מטעם הנתבעת, ולמעשה הנתבעת טוענת כי התובע פעל בנגוד לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, במטרה לקבל תגמולי ביטוח במירמה, הרי שיש לפנות להוראה החוקית, המנויה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הקובעת: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה - פטור המבטח מחובתו." (ההדגשה אינה במקור – נ.ס.) כמובן, שבנסיבות העניין, מאחר שאין טענה, לפיה התובע הפר את חובת הדיווח על מקרה ביטוח, ומאחר שאין טענה כי התובע לא העביר תוך זמן סביר, לאחר שנידרש, את מלוא המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ומאחר שאין טענה כי התובע הכשיל בכוונה את בירור חבותה של המבטחת, הרי שנתייחס אך ורק לטקסט המודגש שבהוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, כפי המובא לעיל, דהיינו לעניין כוונת המירמה המיוחסת לתובע.

בהתאם לכך, בטרם נשללת זכותו של מבוטח לתגמולים, יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות, שכן ייתכנו מקרים בהם שיקול אחר, שאינו הונאת חברת ביטוח, עומד ביסוד ההודעות הכוזבות (למשל, מבוטח שמסר עובדה כוזבת, לפיה היה נוכח במקום התאונה בעת התרחשותה, על מנת שלא לחשוף בפני מעבידו או בפני רעייתו שבאותה עת שהה במקום אחר).

לגופו של עניין עדותו של התובע התובע העיד בעת נסיעתו בכביש ערוני, כביש דו סיטרי בעל נתיב אחד לכל כיוון, כאשר גדר הפרדה מפרידה בין שני הכיוונים, עמד ילד והבחין בכלב ש"קפץ" לכביש, אשר ירד מהמדרכה, דבר שגרם לתובע לסבור כי הוא הולך לכיוון הכביש ואז התובע איבד שליטה ברכבו, ככל הנראה, בניסיון למנוע את הפגיעה, ובהמשך פגע ברכב חונה בצד ימין (עמ' 2, שורות 17-10 לפרוטוקול).

...

בנסיבות העניין, סבורני כי סירובה של הנתבעת לפצות את התובע בתגמולי ביטוח, נבעה על בסיס בדיקה ועל יסוד חשד, שהתברר כאן כי אינו מגיע עד כדי מסירת עובדות כוזבות ומרמה.

סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: 32.1.

האוטו נשאר בחצר למזכרת שיהיה מאבא.

בתשובותיו לשאלות ב"כ התובעת, סיפר ד"ר וולטר כי הוא מכיר את התובעת מילדות שכן הם היו שכנים בעבר והוסיף כי בתחילת יום הפינוי הראשון הוא נכח במקום, התבקש לפנות כלב שחסם את עבודת הפיקוח ונאלץ להמית המתת חסד 4-5 תרנגולות שגודלו בכלוב קטן והיו מעוותות ומבוגרות.

בסיכומיו טוען ב"כ התובעת, עוה"ד יחיא מאהר, כי הנתבעת גרמה למרשתו נזקים המוערכים בסכום גבוה הרבה יותר מסכום התביעה, תוך הפרה בוטה של חובתה המוסרית לשמור על נכסיה ולא להעלימם כאילו לא היו.

בתשובתה חוזרת הנתבעת על טענותיה בדבר היות המקום מפגע מסוכן לבריאות הציבור ודיירי הבית וטוענת כי ביצעה את הפינוי במסגרת סמכותה מכח פקודת העיריות (נוסח חדש), פקודת בריאות העם 1940, וחוקי העזר הרלבאנטיים, לאחר משלוח התראות חוזרות ונישנות אל התובעת ובני משפחתה בעיניין זה, שלא הועילו.

· במרוצת השנים הצטברו אצל הנתבעת פניות רבות של תושבי האיזור אשר התלוננו הן אודות מצבו המוזנח של המקום והן אודות היתנהגותם החריגה של התובעת ובני משפחתה, לרבות בהשלכת צואה לעבר המדרכה – פעולה שאף הווטרינר העירוני אישר כי ראה במו עיניו באחד ממועדי הפינוי נשוא התביעה.

...

ואלה הם נימוקי: · שוכנעתי כי חצר הבית בו מתגוררים התובעת ובני משפחתה עלה כדי "מפגע" כפי הגדרתיו השונות בחוק עזר לעירית חדרה (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון) התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק העזר").

אמנם מר לוי הודה כי במהלך הפינוי נשברה חומת החצר, אך לכך הוסיף הוא ואמר: "היא נפלה, כי לא היתה חומה מחוזקת כמו שצריך. זה היה ארעי. היו הרבה יוטות. העיריה בנתה חומה חדשה...". סוף דבר – שוכנעתי כי במעשיה נשוא התביעה, מימשה הנתבעת את סמכותה לפי סעיף 90 לחוק העזר ונקטה בצעדים הדרושים לקיום הוראות חוק זה, משאלה לא קוימו על ידי התובעת עצמה.

מפני כל אלה הנני מחליטה לדחות את התביעה ולנוכח נסיבותיו המצערות של המקרה, פוטרת את התובעת מתשלום הוצאות.

התובעת טוענת כי פנתה אל המישטרה ואל המוקד העירוני וכך הגיע נציג השרות הוטרינרי למקום ובצוותא עם התובעת ניכנס אל בית הנתבעת ונטל את הכלב המשוחרר להסגר.

עדות הנתבעת מהימנה עלי והותירה רושם כן. מכלל העדויות והראיות אשר הוגשו, עולה כי הנתבעת חובבת בעלי חיים וכלבים בפרט.

משקבעתי כי הנתבעת אינה הבעלים או המחזיק בכלב, אין לה אחריות בנזקיה הנטענים של התובעת ויש לדחות תביעתה של התובעת בעילה זו. התובעת טוענת לרשלנות של הנתבעת, אשר החזיקה כלב מסוכן ואלים מבלי לדאוג לאילופו, לא דאגה לשמירתו כהלכה וקשירתו, לא עשתה די על מנת למנוע את בריחת הכלב ותקיפתו את העוברים ושבים בגן הצבורי לא הרכיבה על פיו זמם, לא נהגה כפי שבעלי כלב סבירים היו נוהגים ועל אף שידעה על הארוע עם התובעת הוסיפה עוד לשחרר את הכלב נשוא התובענה.

כך או אחרת, אף חובה חקוקה לא הופרה בידי הנתבעת ויש לדחות את התביעה גם בגין עילה זו. משקבעתי כך, אין מקום לדיון בנזק אשר נטען כי נגרם לתובעת ובבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי התובעת לא הוכיחה כלל את נזקיה ומעדותה עלה אך רצונה להאדירם ככל שניתן.

התובעת לא הוכיחה כל קשר בין הפסדי הישתכרות שנגרמו לה לטענתה ואף הפסדי השכר עצמם לא הוכחו, לאותו ארוע נשיכה, לא הוכיחה כי עזרת צד ג' לה טענה אכן חורגת מעזרה אשר מוגשת ברגיל בין בני מישפחה וההוצאות רפואיות להן טענה התובעת, אינן בהכרח תוצר של נשיכת הכלב אשר הייתה מנת חלקה, זאת יאמר בלשון עדינה.

...

כך או אחרת, אף חובה חקוקה לא הופרה בידי הנתבעת ויש לדחות את התביעה גם בגין עילה זו. משקבעתי כך, אין מקום לדיון בנזק אשר נטען כי נגרם לתובעת ובבחינת למעלה מן הצורך יאמר כי התובעת לא הוכיחה כלל את נזקיה ומעדותה עלה אך רצונה להאדירם ככל שניתן.

סוף דבר, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

בית המשפט קמא כתב בהכרעת דינו כי – "16. בצדק טוען הסניגור כי שינוי חקיקתי זה מחדד את האבחנה בין הפרת החובה החקוקה הקבועה בו לבין הסטיה הממשית מרמת הזהירות של אדם סביר הנדרשת לפי סעיף 338 לחוק העונשין, שהרי סעיף 338(6) עניינו עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית, ואין זה סביר לקבוע שבאותה היתנהגות המהווה במקום אחר אחריות קפידה שעונשה 6 חודשי מאסר, ועבירת קנס לפי חוקי עזר עירוניים, תהווה באותה נשימה גם רשלנות שדינה 3 שנות מאסר לפי חוק העונשין.

המערערת טענה כי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה השינוי החקיקתי שנעשה בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, מחדד את האבחנה בין הפרת החובה החקוקה הקבועה בו לבין הסטיה הממשית מרמת הזהירות של אדם סביר הנדרשת לפי סעיף338(6) לחוק, וקביעתו של בית משפט קמא שאין זה סביר לקבוע שבאותה היתנהגות המהוה בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים אחריות קפידה שעונשה 6 חודשי מאסר ועבירת קנס לפי חוקי עזר ערוניים, אותה היתנהגות תהווה באותה נשימה גם רשלנות שדינה 3 שנות מאסר לפי חוק העונשין – שתי אלה קביעות שגויות.

המשיב טען כי "המשיב במקרנו לא יצא עם הכלב לרחוב הומה אדם או גן ציבורי, אלא הכלב היה בחצר ביתו המגודרת בכל היקפה למעט הפירצה הקטנה.

סעיף 21 לחוק, המצוי בסימן ב' לפרק ד' לחוק, סימן העוסק ביסוד הנפשי שבעבירה, בנוסחו כפי שהיה ביום הארוע (5.5.06), קובע כדלקמן: "(א) רשלנות-אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד – (1) שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר.

...

סבור אני כי כאשר מביאים בחשבון את הצעדים שנקט הנאשם למניעת הסכנה, צעדים שאמנם לא הספיקו, כפי שהתברר בדיעבד, אין מקום להכתימו בכתם ההרשעה.

בהתאם סבור אני כי באמות המידה של המשפט הפלילי אין מקום להטיל בנאשם את כתם ההרשעה.

בסיכומו של דבר סבור אני כי דין הערעור להידחות.