הפרת חוק התכנון והבנייה: שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר

הנאשמים 1 ו-2 אחראיים לשימושים המפורטים בסעיף 13 לעיל, בהיותם מי שמשתמשים בפועל במקרקעין ובמבנה ובהיותם מי שמוטלת עליהם חובה להשיג היתר למבנה ולשימושים בו. הנאשמת מס' 3, אחראית לשימושים במבנה ללא היתר ובסטייה מהיתר ותוכנית, בהיותה בעלת ההיתר אשר בסטייה הימנו בוצעו עבודות בניית המבנה, בהיותה מי שמוחזקת כבעלת המקרקעין בעת ביצוע העבירות נשוא אישום זה ובהיותה מי שמוטלת עליה חובה להשיג היתר למבנה ולשימושים בו. הוראות החיקוק המיוחסות לנאשמים: שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין - עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965; שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ומתוכנית - עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965.

א) קבוצת השויון - המדינה גורסת כי הנאשם 1 הנו תובע בכיר ברשויות אכיפת חוקי התיכנון והבניה, ובתוקף תפקידו זה, העמיד לדין ציבור רב של מפרי חוק, כאשר בה בעת, הסתבר, כי הוא עצמו הפר את החוק ברגל גסה, בנה מבנה עתיר מימדים תוך סטייה מהיתר ומתוכנית מפורטת על דרך מיועדת, ועושה בו, יחד עם אישתו ואחותו (הנאשמות), שימוש אסור.

...

דין הטענה להידחות.

יתר טענות ההגנה ובהן הטענה ל"סיכון כפול", "כבר נשפטתי", טעות במצב דברים עובדתי תום לב הנאשם והסתמכותו על מצב עובדתי - נדחות בזה כחסרות אחיזה משפטית בנסיבות העניין.

סוף דבר: אני מרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן.

לאחר שהנאשם הודה בכתב האישום המתוקן, הורשע בעבירות שעניינן: ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין טעונים היתר ללא היתר, לפי סעיף 204(א) לחוק התיכנון והבנייה תשכ"ה – 1965 (להלן: " החוק ו/או חוק התיכנון והבניה"); ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מהיתר או תכנית, לפי סעיף 204(ב) לחוק; אי קיום צו שפוטי להפסקת בניה, לפי סעיף 240 לחוק וכן אי קיום צו שפוטי למניעת פעולות, לפי סעיף 249 לחוק.

בעיניין זה נטען כי גזר הדין נשוא התיק הקודם היתחשב רק בעצם איכלוס המבנה (ההפרה השנייה) לצורך קביעת מיתחם העונש ההולם כנסיבה מחמירה אך ההפרה הראשונה לא הוזכרה כלל בגזר הדין, וכי לכאורה ניתן לקבל את טענת "כבר נשפטתי" רק לגבי העבירה של שימוש תוך הפרת צו למניעת פעולות (איכלוס), אך לא לגבי העבירה של בניה תוך הפרת צו להפסקת בניה.

...

לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי לקבל את טענות ההגנה במלואן וזיכיתי את הנאשם.

" לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי תובע סביר לא היה בוחר להגיש את כתב האישום בתיק תוך גרימת עוול לנאשם בהגשתו, ועל כן הנאשם זכאי להחזר הוצאות הגנתו.

סוף דבר, לאחר שבחנתי את כלל השיקולים הרלוונטים, לרבות ההליך הקודם והתנהלות הנאשם במהלכו והודאתו בטרם הוכרע דינו כי הוא אף עושה שימוש במבנה, מצאתי כי תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה לפיה אין מקום להגיש את כתב האישום, וכי ההחלטה להגישו לקתה בחוסר סבירות קיצוני ונראה כי הזיכוי היה צפוי מראש, מצאתי כי מתקיימת העילה הראשונה שקבע המחוקק בסעיף 80 לחוק, ולא היה יסוד לאשמה.

בשים לאמור לעיל ובתקנות הפיצויים עבור לימוד התיק ושלוש ישיבות אני מקבלת את הבקשה ופוסקת לנאשם החזר הוצאות הגנתו על סך 3,670 ₪ + מע"מ. המאשימה תשלם את הסכום הנ"ל לנאשם תוך 45 ימים, מיום מסירת החלטה זו לידיה.

תמצית הכרעת הדין ורקע כללי: הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של שימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין - עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965; שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ומתוכנית - עבירה לפי סעיף 204 (ב) לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965.

הנזק שניגרם - הנזק שניגרם כתוצאה ממעשי העבירה, הוא בעיקר נזק משמעותי לשלטון החוק, אשר נרמס ברגליים גסות, במשך זמן רב, עת הנאשמים 1ו-2 מתגוררים בבית עתיר מימדים, אשר ניבנה בחריגה מהיתר ובסטיה מתוכנית, ונעשה בו שימוש המנוגד לחוק, לעיני כל הציבור, ובעיקר לעיני המתלוננים שראו בעניים כלות, כיצד יש חוק אחד לנאשם ומשפחתו, וחוק אחר להם, כשהם משלמים מחיר יקר על הפרת החוק ואילו בנאשם שהנו סמל שילטון החוק ומשפחתו, לא נאכף החוק.

...

אני מחייב את הנאשמת 2 לחתום על התחייבות כספית בסך של - 60,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה לתקופה של 3 שנים מהיום.

אני דן את הנאשמת 3 לקנס בסך - 20,000 ₪ או 2 חודשי מאסר תמורתו.

אני מחייב את הנאשמת 3 לחתום על התחייבות כספית בסך של 40,000 ₪ להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעה לתקופה של 3 שנים מהיום.

לדבריהם, מלבד הססמה "מעילה בת עוולה לא תיצמח זכות תביעה" לא נאמר בפסק הדין דבר, ולעומת הנסיון העז של המשיבים להמשיך ולהשחיר את המערערים בטענה שבנו ללא היתר, בפסק הדין נכתב מפורשות שהמערערים "עשו שימוש בסטיה מן ההיתר". אציין, שמה שנכתב בפסק הדין הוא שהוגש נגדם כתב אישום "בגין שימוש במקרקעין בסטיה מהיתר". המערערים הביאו את דברי פסק הדין שלפי תקנה 3 בית המשפט אחראי לניהול ההליך וקידומו באופן יעיל ראוי והוגן, ובקשו שבית המשפט לערעורים יתן דעתו אם המהלכים שהובילו לדחיית התביעה ראויים והוגנים.

סעיף 145 לחוק התיכנון והבנייה דורש היתר הן לזה והן לזה, ללא הבחנה ביניהם, וכעולה מהעובדות בכתב האישום, המערערים לא רק השתמשו בשטחים אלא גם הכשירו את החניה למגורים, והכשירו חלל אטום למגורים תוך פתיחת פתחים לחלונות ודלתות.

לא ברור איזו חובה חקוקה הפרו המשיבים לטענת המערערים, לאחר שנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ש-"ראשיתה וסופה של תביעה זאת הוא בהפרת הסכם". איזה חוק מצוה על המשיבים שלא לדיווח לרשויות על עבירות בנייה? על פי כל האמור לעיל, אין מקום לשנות את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר מתן היזדמנות הוגנת לצדדים לטעון את טענותיהם, ועל פי סמכותו של בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מטעם המצדיק זאת, אשר הופעלה לאחר שיקול דעת בהתאם לדין.

...

לא ברור איזו חובה חקוקה הפרו המשיבים לטענת המערערים, לאחר שנטען בסעיף 8 לכתב התביעה ש-"ראשיתה וסופה של תביעה זאת הוא בהפרת הסכם". איזה חוק מצווה על המשיבים שלא לדווח לרשויות על עבירות בנייה? על פי כל האמור לעיל, אין מקום לשנות את פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר ניתן לאחר מתן הזדמנות הוגנת לצדדים לטעון את טענותיהם, ועל פי סמכותו של בית המשפט לדחות את התביעה על הסף מטעם המצדיק זאת, אשר הופעלה לאחר שיקול דעת בהתאם לדין.

על כן, אני דוחה את הערעור.

המערערים ישלמו למשיבים הוצאות משפט, על פי תקנה 153 ועל פי כללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ) בסך 10,881 ₪.

למחזיק מונה סניגור צבורי רק לאחר שהודה בעובדות כתב האישום והורשע בדין; הריסת הנכס בוצעה באמצעות דחפורים וכלים כבדים, אשר לא השאירו זכר לנכס, בלי ליידע את התובעת על כוונתה לעשות כן, ובלי לשלוח התראה או הודעה למחזיק; ההריסה בוצעה באופן שלא השאירה זכר לנכס, והוא נהרס מיסודותיו, תוך פגיעה קשה באפשרות לחדשו ו/או לבנותו מחדש בצורה קלה; הנתבעות לא התחשבו בהוראות סעיפים 209 ו-205 לחוק התיכנון והבנייה; עונש ההריסה הוא בגין העבירה של בנייה ללא היתר ולא בעבירה של שימוש במקרקעין שניבנו ללא היתר; הנתבעות התרשלו בעת הגשת כתב האישום ובניהול ההליך הפלילי.

לצוות שהבנין אות אותו חלק ממנו שניבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הועדה המקומית, אם ביקשו על כך הועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הבצוע; לצוות שאף אותו חלק מהבנין שלא ניבנה כאמור בפסקה (1) ייהרס, יפורק או יסולק, אם יש בבצוע צו זה לפי פיסקה (1) בלבד כדי לסכן את הנפש או את בטיחות הציבור; לתת לנשפט כל צו אחר שייראה לבית המשפט בקשר לדרך או לבנין שבהם נעברה העבירה, לרבות צו לשינוי מבנה, צו סגירה, צו איסור שימוש וצו להתאמת הבניה או השמוש להיתר או לתכנית; אם הייתה העבירה לפי סעיף 204(ב) - לצוות על הנשפט להפסיק את העבודה או את השמוש במקרקעין שבסטיה מהיתר או מתכנית, או לצוות על הנשפט או על הועדה המקומית לפי בקשתה, לבצע את הוראות התכנית אשר הופרה, ולחייב את הנשפט בהוצאות הבצוע.

...

לסיכום שאלת האחריות: לאור כל האמור לעיל סבור אני שאין לנתבעות כל אחריות לנזקי התובעת, וכל נזקי התובעת נבעו ממעשיה וממחדליה כפי שפורטו לעיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעות.

התובעת תשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.