המבקש הגיש תביעה קטנה בסך 8,000 ₪ בגין משלוח 8 הודעות ספם בנגוד לסעיף 30 א' לחוק התיקשורת (בזק ושירותים) תשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק התיקשורת").
בסעיף 48 לפסק הדין נקבע:
"מכאן ובהתאם להוראת סעיף30א(י)(1) לחוק הספם, כשאני שוקל את כל המרכיבים הנדרשים לצורך הכרעה בשאלת ההפרה של הוראות חוק הספם, לרבות תום הלב של שני הצדדים, הקף ההפרה, הרצון להרתיע מפני הפרת החוק ועידוד נמענים למימוש זכויותיהם, אני מעמיד את הנזק שניגרם בסכום מינימאלי של 100 ₪ למייל הראשון וכן 50 ₪ לשלושת המיילים הנוספים, מאחר והתובע המתין שיתקבלו אצלו עוד מיילים בטרם פנה בענין לנתבע, ובסה"כ מעמיד את ההפרה של חוק הספם בסך כולל של 250 ₪".
נמצא כי לא הופרו הוראות חוק הגנת הצרכן ואף לא חוק הגנת הפרטיות.
כמו כן טוען כי המשיב עבר על חוק הגנת הצרכן ואף הפר את חוק הגנת הפרטיות על ידי שליחת הודעות פירסומת ללא הסכמה.
...
נטען כי טענות המבקש להפרת הוראות חוק התקשורת, הגנת הצרכן והפרת הפרטיות אינן נכונות לגופן וצוטטה פסיקה נוספת שניתנה בעניינו של המבקש – אוריאל רז
לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א) רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות , לרבות בתביעות מכוח חוק התקשורת ניתנת במקרים חריגים במיוחד.
ד) במקרה דנן, בית משפט קמא בחן את כל השיקולים שיש לקחת בחשבון והגיע למסקנה כי קיימת חבות לגבי 4 דברי פרסומת, אך סכום הפיצוי צריך להיות נמוך במיוחד.
אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית בעניין זה ולכן אני סבורה שאין מקום ליתן רשות ערעור.
לסיכום:
א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.
