תובענה כנגד בנו של דייר מוגן מקורי בחנות שהלך לבית עולמו בשל טענות לפיהן אין הוא עומד בתנאי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר; נטישה; הפרת חוזה השכירות; ובכלל כך גם עיכוב ואי תשלום דמי שכירות.
בית המשפט הוסיף כי יש לראות בתשלום סעד מן הצדק משום מתן פיצוי לתובעים דשם בשל שינוי מטרת השכירות (להלן: "תביעת הפינוי הראשונה") (העתק פסק הדין צורף כנספח ג' לכתב התביעה);
ת"א 56872-06-17: תביעה שהוגשה כנגד המנוח, הנתבע דכאן ושניים נוספים, במסגרתה התבקש פינוי החנות בשל אי תשלום דמי שכירות ונטישת המושכר על ידי המנוח.
סעיף 3 לחוזה השכירות קובע:
"השוכר מתחייב להשתמש במושכר אך ורק למטרה הקבועה לעיל ולא למטרה אחרת כלשהיא בלי הסכמתו של המשכיר בכתב."
בהמשך קובע סעיף 19 כדלקמן:
"אם השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה זה... אזי בכל אחד מהמקרים הנ"ל יחשב החוזה הזה בטל ומבוטל ומבלי לפגוע מזכותו של המשכיר לקבל כל סעד או תרופה אחרים, יהיה הוא רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר."
העובדה שהנתבע לא עמד בתנאי סעיף 26 לחוק ולא הוסיף לנהל בו את העסק שניהל בו המנוח, מהוה שינוי של מטרת השכירות.
...
אני דוחה את טענת הנתבע לפיה התובעים טענו טענות עובדתיות חלופיות של נטישה, שינוי השימוש במחסן לכדי מחסן ולזיוף חשבוניות.
סוף דבר
הנתבע לא הוכיח כי הוא מפעיל בחנות עסק של מכון שמיעה ומכירת מכשירי שמיעה.
הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט בסך כולל של 7,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.
