השמאי שריקי אמנם טען בחוות דעתו, כי "כל הניסיונות לתקן את הרכב במוסך היבואן כשלו לרבות העובדה כי הרכב נגרר למוסך מספר פעמים בשל תקלות חוזרות ונישנות של כיבוי מנוע במהלך נסיעה בהרכב הנידון" (עמ' 2 לחוות הדעת, תחת הכותרת "סיכום").
הוא הסתפק בטענה, כי ממילא צריך היה לבטל העסקה, ועל כן מתייתר הצורך באומדן התיקונים ועלותם ובלשונו (במענה לשאלה: "אני מתקשה להבין מה נידרש כדי לתקן את הרכב על פי חוות הדעת?"): "רכב כזה, רכב חדש, שגמר רק 12,000 ק"מ וביקר במוסך בערך שמונה פעמים על אותה תקלת מנוע וקרטועים, אין מה לתקן וצריך לבטל את העסקה ולהחזיר את הרכב. היו לחברה הרבה הזדמנויות והם לא הצליחו לתקן אותו. אף אחד לא ירצה לקנות רכב חדש ולבלות איתו המון פעמים במוסך" (עמ' 21, שורות 1 – 4).
היתנהלות זו עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לבחינת עמידה בחובת הזהירות בהתאם למבחן המאמץ (להבדיל ממבחן התוצאה), ועל כן אין מקום לייחוס רשלנות לסוכנות (ראו, בין היתר בדברי כב' הנשיא ברק בע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784, 790)
אין מקום להורות על ביטול והשבה
בסיכומיו טען התובע, כי מכירת הרכב התקול, התיקונים החוזרים והחלפת החלפים ברכב – כל אלה עולים כדי הפרתו היסודית של הסכם הרכישה של הרכב, המזכה אותו בבטול ההסכם, ובהשבת תמורת הרכב, כשהיא משוערכת למועד ההשבה, כנגד השבת הרכב.
...
לסיכום, אני מוצאת לחייב הנתבעות לשלם לתובע פיצוי בגין ירידת ערך מסחרית בסך של 9,000 ₪, המהווה שיעור של 12.5% מערך הרכב, וכן פיצוי בגין עגמת נפש וטרחה בסך של 6,000 ₪.
סוף דבר
אני מורה לנתבעות לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע מחצית משכר טרחת השמאי שריקי ומשכר עדותו, כפי שנפסק במהלך הדיון, ובסה"כ 2,238 ₪, שיעור של 14% מאגרת בית המשפט, כפי ששולמה, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.