הפרת חוזה לספק או לקבל נכס מתי זה קורה

עוד כתב מומחה בית המשפט: "הנתבע טען שרשת אספקת החשמל למפעלו בבני ברק נבדקה ע"י מומחה של חברת החשמל, וכן ע"י מומחה פרטי מטעמו, ונמצאה תקינה (תנודות מתח של פחות מ- 10% המוגדרות בתקן הארופאי). לדבריו ארכה הבדיקה זמן קצר מאד. לנתבע אין שום דו"ח כתוב המציג את התוצאות להן הוא טוען. קשה לי לקבל את הטיעון, הן בגלל שאיננו נתמך בשום מיסמך והן בגלל שבדיקת ניטור מתח הנה בדיקה ממושכת, שבמקרה הנידון היתה צריכה להימשך לפחות 12 שעות." (סעיף 35.3).

לדברי מומחה בית המשפט, מהנדס פרינס, מתכנני המכונה היו צריכים לתת את הדעת לאפשרות הסבירה שיתכנו נחשולי מתח בכניסת המתח למכונה אצל לקוחות שונים, ולהגן על המכונה באמצעים מתאימים, דהיינו, להגן על המכונה באמצעות מעגל הגנה ייעודי או לידרוש במפגיע (ולא כהמלצה בלבד) שהלקוח יתקין מייצב מתח/UPS, כתנאי למתן אחריות על ידי התובעת, או לספק ללקוח מייצב מתח כזה.

טכנאי התובעת טעה פעם אחת בבצוע מעקף, אך טעות יכולה לקרות ובנסיבות המקרה, היא בטלה בששים בשים לב לכלל מאמצי התובעת ושירותיה המסורים מחד, והתנהלותו הבעייתית של הנתבע מאידך.

דוגמא נוספת ליצירת טענות יש מאין בדבר הפרת הסכם מצד התובעת, מצויה בסעיפים 9-11 לתצהיר הנתבע, שם טען כי בעוד שהתובעת יצרה לפניו מצג שוא, לפיו המכונה היא מתוצרת חברת AGFA, היא מכרה לו מכונה שיוצרה על ידי חברה קוריאנית (Dilli), והיא הטעיתה אותו בכך שמכונת ההדפסה הוצגה תחת הלוגו של חברת AGFA.

בהתאם לסעיף 15 לחוק המכר, במכירת נכס נד, בנסיבות שבהן אי-ההתאמה לא הייתה ניתנת לגילוי בבדיקה סבירה, אין הקונה זכאי לחזור בו מן החוזה אם נתן הודעה למוכר על אי ההתאמה מיד לאחר שגילה אותה, לאחר שעברו שנתיים ממסירת הממכר.

סיכום כפי שפורט לעיל, לנתבע, שעשה שימוש במכונה כימעט שלוש שנים, לא הייתה עילה לביטול הסכם המכר והוא חייב בתשלום מלוא יתרת התמורה בסך של 312,185, ולאחר הפחתת 100,000 ש"ח שקבלה התובעת מחברת הביטוח שלה, 212,185 ש"ח. המובילים שהזמינה התובעת גרמו נזק בלתי הפיך למכונה, אך אין בכך כדי לפטור את הנתבע מתשלום חובו.

...

כפי שהצהיר מר מור, שעדותו מקובלת עלי ככנה ומהימנה, לפנים משורת הדין מתוך התחשבות במצוקות הפיננסיות להן טען הנתבע שהתלונן על קשיי נזילות, ועל מנת לסייע לו ולאפשר לו "לעמוד על הרגליים", התובעת דחתה את הנפקת חשבוניות התיקונים.

הסעד התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: סך של 360,605 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

העד, עו"ד לזר: היה צריך, זה היה שיקול של עפרה מכיוון שידענו מראש שמהחנות הזו א' לא יישאר לה הרבה כסף בגלל שרובה ממושכנת לבנק הפועלים, ידענו שמדובר בסדר גודל של כ-100,000 ש"ח מס, רק מקדמת מס השבח בהתחלת העסקה היא 90,000 ש"ח 15% כדין, היא הבינה את זה כי זו חנות שהיא ירשה מאמא המנוחה, אמא המנוחה רכשה או קיבלה אותה בשנות ה-40 או ה-50 ולכן היה ברור שיש פה מס שבח גדול.

גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי עו"ד גרוסברג הפר את חובת הזהירות שבה הוא חב כלפי נעים כאשר נימנע מלבדוק קיומו של מישכון רשום על הזכויות בנכס עובר לעריכתו של הסכם ההלוואה, או בכך שנימנע מלציין בהסכם זה את דבר שעבוד הזכויות לבנק ולכל הפחות לצרף לו העתק של הסכם המכר – אזי ידיעתו הנטענת של נעים על קיומה של הלוואת המשכנתא שניתנה לעמר ומשמעותה לגבי הסיכון שבשיעבוד הנכס לנעים, מנתקת את הקשר הסיבתי שבין התרשלות זאת לבין נזקיו הנטענים של נעים.

כך שאם ידע נעים על קיומו של שעבוד לטובת הבנק והבין את משמעותו כבר בעת התקשרותו בהסכם ההלוואה – נמצא שההתרשלות הנטענת אינה הגורם העובדתי לנזק; ומשכך לא מיתקיים הקשר הסיבתי הדרוש להוכחת עוולת הרשלנות: "ייעודם של כללי הסיבתיות הוא לקבוע אם קיימת, מבחינת הדין, זיקה מספקת בין אשמו של המזיק לבין נזק שסבל הניזוק. קיומה של זיקה זו מקים את אחריותו של המזיק לנזק ואת זכותו של הניזוק לסעדים הנובעים מאחריות זו (ישראל גלעד 'הסיבתיות במשפט הנזיקין הישראלי - בחינה מחודשת' משפטים יד 15, 16 (1984) (להלן: הסיבתיות במשפט הישראלי)).

היתנהגות זו צריכה להיות גורם הכרחי או גורם מספיק לקרות הנזק (ישראל גלעד 'על יסודותיה של עוולת הרשלנות במשפט הנזיקין הישראלי' עיוני משפט יד 319, 326 (1989)).

נמצאנו למדים איפוא כי השאלה המרכזית הדרושה הכרעה בתובענה היא שאלה עובדתית: האם ידע נעים בעת שחתם על הסכם ההלוואה על שעבוד הזכויות בנכס לטובת הבנק, אם לאו; ובהמשך לכך – האם ידע נעים כי במצב דברים זה הבטוחה שקבל מסאס כפופה לשעבוד לבנק וכי יש בה סיכון מבחינה זאת.

...

לאור כך אני קובעת כי לא הייתה התרשלות מצד הנתבעים המחייבת בפיצוי התובעים בגרימת נזק כלשהו נטען.

הנימוק השני – בין הצדדים נחתם הסכם שכר טרחה, ככל והתובעים שכנגד הגיעו למסקנה שיש לתקנו ולהוסיף עליו, היה עליהם לעשות זאת בכתב בצורה מסודרת.

סוף דבר: לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.

טענות ברון לטענת ברון מעולם לא הפר את חובת הנאמנות כלפי המשביר, וכל טענה לפיה הסכם ההעסקה שנערך עימו מונע מבני משפחתו להיתקשר עם ספקים עמם עמד בקשר בתקופת עבודתו דינה להידחות, משהסכם ההעסקה שלו יכול לחייב ולהגביל רק אותו ואין לו תחולה במישור היחסים שבין צד שלישי כלשהוא – בן מישפחה או אדם אחר שמעולם לא חתם על ההסכם – לספק זה או אחר (ר' סעיפים 20-14 לכתב ההגנה).

54.5 העיתוי בו בחרה גב' אביטן להתוודות בפני מר חסאן, ארבע שנים לאחר קרות הארועים נשוא ה"שוחד", אף הוא נותר עלום ומעורר תמיהות שמא הצדק עם גב' אביטן ומאן דהוא הורה לה לומר את שאמרה בחקירתה בפני החוקרים הפרטיים, כתנאי לבצוע תשלום של כ- 860,000 ש"ח לו היתה זכאית נויה מהמשביר.

אם ובמידה ובגדר סמכויותיה בחברה לסכם ו/או להחליט ו/או לייעץ ו/או אם הינו נוטל חלק בכל צורה שהיא אחרת בכל מהלך של רכישת טובין, נכסים וקבלת שירותים על ידי החברה מספקים ו/או מוכרים ו/או של מכירת טובין, שירותים ו/או נכסים על ידי החברה ללקוחות ו/או של התקשרו עסקית אחרת בכל צורה שהיא על ידי החברה עם צד שלישי, לא יהיה במישרין או בעקיפין (כולל בני משפחתו בכל אינטרס או קשר עם או אצל אותו לקוח, ספק, מוכר ו/או צד שלישי כאמור (כולל לקוח, ספק, מוכר ו/או צד שלישי פוטנציאלי שעומד להיתקשר עם החברה).

עיון בנוסח סעיף 20(ג) להסכם ההעסקה מעלה, כי על פי הוראותיו נידרשת ידיעת העובד או בן המשפחה כי אותו גורם עימו מבקש בן המשפחה להיתקשר או ממנו הוא קיבל או עתיד לקבל טובת הנאה בכסף או בשווה כסף, קשור עם המשביר או מתחרה בו. בפרשת שבס נכתב: "על עובד הציבור הפועל במסגרת מילוי תפקידו מוטלת חובת נאמנות כלפי הציבור. בעשיית מעשה הנתון לסמכותו של עובד הציבור חרף קיומו של ניגוד בין חובתו לפעול במילוי תפקידו באמונה לבין עניין אישי או פרטי שיש לו בעשיית המעשה, יש, בעקרון, משום סטייה מחובת הנאמנות המוטלת עליו. אך כדי שסטייה כזאת תהיה הפרת אמונים ותצדיק את הרשעת העובד בעבירה לפי סעיף 284 לחוק, צריך בית-המשפט להשתכנע כי במעשהו של העובד היתקיים רכיב הפגיעה בציבור, וכי בשעת עשיית המעשה היתקיים בעובד היסוד הנפשי של מודעות. ביחס להיות המעשה "פוגע בציבור". (הדגשה שלי – י.ז.ג) (ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס פ"ד נז(2) 496, 523-522) על דרך ההקש (שהרי בענין שבס עמדה על המדוכה חובת הנאמנות של עובד ציבור ואילו בעניננו עסקינן בחברה פרטית), ומבלי שיהיה בדברינו כדי להמעיט בחשיבות חובת הנאמנות של עובד למעסיקו נאמר, כי הוכחת היסוד הנפשי של מודעות והפגיעה בציבור/במעסיק הם אבן בוחן במסגרת החלטת בית הדין האם לשלול את פצויי הפיטורים מעובד בכיר בחברה פרטית שנטען כי פעל בנגוד ענינים.

...

תביעת ברון היות וקבענו כי לא קמה למשביר עילה לשלילת פיצויי הפיטורים המגיעים לברון, אנו מקבלים את תביעתו של ברון ומורים למגדל חברה לביטוח בע"מ ואיילון-פיסגה קרן פנסיה להעביר לבעלותו של ברון את מלוא הכספים והזכויות, לרבות הכספים שנצברו במרכיב הפיצויים בקופת הגמל מתקופת עבודתו במשביר.

אנו סבורים כי יש להרתיע מעסיקים מהתנהגות קלוקלת ששמה לה למטרה לנצל את יתרון הגודל של המעסיק והמשאבים העומדים לרשותו כמו גם השליטה על שכרו של העובד, מפני התנהגות דומה.

משכך, לא זו בלבד שעל המשביר לשלם לברון, בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין, את הסכום שלא שולם עד היום בגין שכר אפריל 2016, דמי ההבראה ופדיון ימי החופשה בסך של 15,611.74 ש"ח בערכי נטו (ר' נספח "י" לתצהירו של מר חסאן) מצאנו לחייבו בתשלום פיצויי הלנה בשיעור של 150% מהסכום שקוזז ולא שולם שלא כדין.

סעיף 11 לחוק התרופות קובע פיצוי ללא הוכחת נזק ואומר כך: "הופר חיוב לספק או לקבל נכס או שירות ובוטל החוזה בשל ההפרה, זכאי הנפגע ללא הוכחת נזק לפיצויים בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס או השרות על פי החוזה ובין שוים ביום ביטול החוזה". התובעים טוענים שבשנת 2015 בונייך הציעה להם לרכוש מחסנים.

כאמור קבעתי שבונייך הפרה את חובת תום הלב שחבה כלפי התובעים מכוח הסכמי המכר שחתמה איתם ועל-כן ישנה הפרה; נגרם נזק בדמות הפסד עסקה צפויה לרכישת מחסן על כל המשתמע מכך (נוחות, רווחים אפשריים, עליית ערך הדירה וכו'); אשר לקשר הסיבתי – הכלל הוא שהתנהגות המזיק (ההפרה) היא "תנאי בלתו אין" לקרות הנזק.

...

הגעתי למסקנה שהמקרה שלפני הוא המקרה המתאים לפסוק בו פיצוי על דרך האומדן.

נוכח ההתנהלות של בונייך שהיתה חסרת תום לב כמעט לאורך כל הדרך הרי שאני קובעת כי אשמם התורם של התובעים היה בשיעור נמוך של 10% בלבד.

בנסיבות אלו אני קובעת כי מחסן ממוצע היה עולה כ-35,000 ₪ בשעתו ולכן הפיצוי המגיע לכל תובע הוא 31,500 ₪ בתוספת מדד תשומות הבניה והפרשי הצמדה כדין מיום מתן פסק הדין.

התובע 1 העיד, כי הנתבעת פנתה אל התובעים בהצעה לדחות את החופשה הראשונה (שלא בוטלה) והתובעים קיבלו את ההצעה ובחרו בחלופה 1, שזו עסקה חדשה, במסגרתה התחייבה הנתבעת להטיסם בטיסה ישירה לסוצ'י ביום 24.1.2021.

יצוין, כי נראה לכאורה שמדובר בטיסת המשך "בעייתית", לאור התבטאות של נציג הנתבעת, בשיחה שהתקיימה בינו לבין התובעים: "אני אומר אם באמת אתם רוצים, אנחנו כנראה נוכל לגרום לזה לקרות, זה אמנם יהיה בדרך חתחתים כמו שאתם מבינים, כי כרגע אין אפשרות לנחות בסוצ'י משום מקום בעולם..." (תימלול הקלטה, נספח ז', עמ' 1, שורה 24-26).

התובעים טוענים, כי מדובר בהפרה יסודית של החוזה, בהתאם לסעיף 7 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א -1970 (להלן: "חוק החוזים"), ובגינה הם זכאים להשבה מלאה של כל הכספים, בהתאם לסעיף 9 לחוק החוזים.

בנוסף, התובעים טוענים, כי בהתאם לסעיף 14ה לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, הנתבעת מחויבת להשיב לתובעים את מלוא הכספים ששולמו בגין החופשה, עקב אי אספקת הנכס או השרות במועד שנקוב בהזמנה.

מנגד, הנתבעת טוענת כי יש לדחות טענה זו, היות וסעיף זה מתייחס למצב בו "ביטל צרכן חוזה" והתובעים לא ביטלו את החוזה בשום שלב של העסקה.

...

לאור זאת, אני סבור כי לא התקיימה עילה לאכיפת החוזה בין התובעים לנתבעת.

לאחר ששמעתי את הצדדים, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

הנתבעת תשלם לתובעים את עלות חופשת הסקי, בסך של 10,617 ₪.