הפרת חוזה כעילה לאכיפתו סעיף 18 (א) הפעלת לחץ

באותו עניין, כב' השופט פרופ' גרוסקופף הבחין בין מספר מצבים: האחד, לחץ חצוני השולל את היכולת להפעיל שיקול דעת עצמאי (כגון: איומי אקדח).

אשר ללחץ כלכלי, צוין בעיניין אוליאל כי ההבחנה בין לחץ כלכלי לגיטימי (שאינו מקנה עילת ביטול) לבין לחץ שאינו לגיטימי (ומביא לבטלות או לנפסדות של החוזה), תלויה בטיבו של הלחץ הכלכלי (האם מדובר בלחץ שיש לו פסול מוסרי – חברתי – כלכלי שחיי מסחר הוגנים אינם יכולים לשאת) ובחלופות שעמדו בפני המתקשר (קיומה של חלופה מעשית וסבירה שלא להכנע ללחץ).

סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן: "פטור בשל אונס או סיכול החוזה

18 (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ושלא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים.

...

המחלוקת כאמור, תביעה זו היא לתשלום התמורה לפי הסכם טבריה, כאשר אין מחלוקת כי בסופו של דבר ההופעה של מדינה בטבריה, לא התקיימה.

בסופו של דבר הנתבעת "הסכימה" לשנות את תנאי החוזה לא משום שכך "מקובל" אלא משום שהועלתה טענה משמעותית לגבי חוסר תוקף חוקי להסכם (היעדר חתימה של חשב מלווה).

ארמה לא נחקרה כלל בנקודה זו. לסיכום: אין בסיס עובדתי או משפטי לטענה של הנתבעת המתייחסת לכך שלא הועבר לאמן תשלום.

סיכום התביעה מתקבלת.

אשר לתביעת בן חמו, לא הובאה בתצהירה של שלי גרסה עובדתית כלשהיא, המייחסת לבן חמו לחץ פסול העולה כדי "כפיה", כמובנה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), או שמעידה על התקיימות שלושת יסודותיה של עילת העושק שבסעיף 18 לחוק זה (מצוקה של שלי, ניצול על-ידי בן חמו והעדר איזון סביר בין שלי לבין בן חמו).

מאז שפנו אלי התובעים (ככל הנראה בהנחיית יועץ שהורה להם להיתקשר אין ספור פעמים ולהקליט אותי רק כי יש לי נכס) והחלו בניסיון להפעיל לחץ עליי מבחינה דתית - התחלתי לקבל איומים טלפוניים יום יומיים והחלו שמועות בקהילה החרדית ובבית הכנסת במטרה להפעיל עליי לחץ נפשי וזה מה שגרם לי לחתום על הסכם החזר ההלוואה (כאשר לא הייתה מעולם יחסים של מתן הלוואה ביני לבין כל צד שהוא(!))".

כך נובע כבר מהמבוא להסכם, בו נכתב "ומכיוון שצד א' (פרץ - א"ג) הלווה לצד ב' (בן ישי - א"ג) סך כולל של 385,000 ₪ (להלן: קרן ההשקעה) למטרות השקעה בשוק ההון, ומכיוון שצד ב' הצהיר שהכסף שהושקע אבד בעקבות סגירה של בנק ההשקעות ללא הודעה מוקדמת". יש לדחות את הטענה כאילו יחסי פרץ - בן ישי לא היו יחסי לווה - מלווה.

בפסק דין עתיק יומין, בע"א 138/70, GREEK SOUTH AMERICAN LINE SHIPPING CO. נ' דומיניון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כה(1) 95, 99 (1971) הבהיר השופט עציוני כי "הלכה זו (ההלכה של כיבוד ההסכם) מעוגנת בעיקרון יסוד בדיני החוזים והוא חופש ההיתקשרות של הצדדים והצורך בקיום התחייבויות כפי שהצדדים קבעו בעצמם". ובע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1) 617, 638 (1979) קבע השופט אלון כי "תקנתו של הציבור היא, בראש ובראשונה, שהצדדים יקיימו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם מרצונם החופשי והברור". יפים לענייננו, אף דבריו של השופט אלון בע"א 533/80 אדרעי נ' גדליהו, פ"ד לו(4) 281, 292-291 (1982): "לא אחת נאמר, וחזר ונאמר בבית-משפט זה, כי תקנת הציבור מחייבת, בראש ובראשונה, שאדם יכבד הסכם והתחייבות, שקבל על עצמו ברצון חופשי, בידיעה ברורה ובהבנה מלאה של פרטי העיסקה. המערערים דנן עשו ככל אשר לאל ידם כדי לפגוע ביסוד מוסד זה של כיבוד החוק, ומשכלו כל הקצין, ודבר זה לא עלה בידם, טרחו ומצאו, כי ההסכם דנן נגוע הוא באי-חוקיות. .... היתנהגות זו של המוכרים, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, מחייבים את בית המשפט במשנה זהירות בבואו לידון בטענתם זו בדבר אי-אכיפת החוזה". הקביעה בסעיף 6 להסכם השלישי נועדה להקנות לשלי חסינות מתוצאותיה של הפרת ההסכם, ולשמש פתח מילוט מקיום התחייבויותיה על-פי אותו הסכם.

...

הנני מחייב את הנתבעת מס' 1, שלי שובל, לשלם לתובעים, דינה וסלומון בן חמו, את הסכומים הבאים: (1) 165,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 15.11.2016, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

בת"א 20164-12-16 התביעה מתקבלת.

הנני מחייב את הנתבעת מס' 1, שלי שובל, לשלם לתובעת, ברכה בן ישי, את הסכומים הבאים: (1) 385,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה, 11.12.2016, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 55,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ראה תיכתובת הואטסאפ מיום 01.03.2020 שצורפה כנספח לתצהיר עדות ראשית, שם צוין: "היי הילה.. כן היינו בתל אביב.. כן לצערי חוסר תיקשורת (אחרי הכל יש לי עסק לנהל). יש אישור מהעירייה. כמו שאמרתי לאימא.. קשה הלחץ שלכן.. אימא ביקשה שאדבר עם איציק ולא שלחה לי את מספרו.. אשמח לדבר עם איציק" לאחר מכן עולה שהגב' אור שלחה לו את מספר הטלפון של איציק והוסיפה: "בהצלחה". שם נסתיימה התכתובת בין הצדדים, וממנה לא ניתן ללמוד שהשוכר הסכים לשכור הנכס, נהפוך הוא, תואר מצב בו הופעל עליו לחץ.

לדיני הסיכול הרגילים הסדר הקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים תרופות, הקובע כהאי לישנא: "(א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים..." ההלכה הפסוקה צימצמה במהלך השנים את האירועים שייחשבו כאירועים מסכלים לפי הסעיף הנ"ל. ראה לעניין זה גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), 628: "על אף שבמציאות הבטחונית והחברתית במדינת ישראל ניתן היה להצביע על נסיבות מסכלות במיגזר הכלכלי-עסקי כמו האינתיפדה או הסגר בשטחים, לא איפשרו בתי המשפט לטועני הסיכול להתגבר על תנאי העידר הצפיה. מאורעות משבשים 'קלאסיים' נחשבו במשפטנו בגדר הצפוי." מלשון החוק וההלכה הפסוקה עולה שאדם בר דעת לא יכול היה לצפות את השלכותיה מרחיקות הילכת של מגיפת הקורונה על חיי הכלכלה והמסחר.

...

סוף דבר חוזה השכירות סוכל על ידי נסיבות שאינן באשמת מי מהצדדים.

ממארג הראיות המונח בפניי, ובשים לב לאמור לעיל, מקבל התביעה באופן חלקי וקובע: הנתבעות תשלמנה לתובעים, ביחד ו/או לחוד, סך של 24,568 ₪ דמי השכירות, בסך 6,142 ₪ לכל חודש, בעבור ארבעת החודשים מתוך תשעת החודשים שלא שולמו (חודשים אפריל-יולי 2020).

בנוסף, עושה צו להוצאות כך שהנתבעות תשלמנה לתובעים, ביחד ו/או לחוד, תוך 30 יום מהיום סך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) בגין שכר טרחת עורכי דין, והוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

במקום זאת הרשות הפעילה לחץ על המטפלים של התובעת לספק שירותים לניצולים באמצעות הספקים שזכו במיכרז, ומטרותיה הושגו, והתובעת ספגה נזקים במיליוני ₪.

בדיני החוזים עומדת לרשות הניזוק האפשרות לתבוע את המפר עצמו לאכיפת החוזה או לפיצויים.

לשיטתה, יש לדחות את הטענה בעיניין פיצול הסעדים, שהרי מדובר בעילת תביעה שונה מזו שנתבעה בשנת 2016, ושעה שהעילות שונות אין מקום לפיצול סעדים.

...

הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה.

בנוסף, הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה נוכח הימנעותה המוחלטת של התובעת מלמצות הליכים מול הרשות ומלנקוט בהליכים משפטיים כלשהם בגין ההפרה הנטענת של פסק הדין.

התובעת בתגובתה עומדת על טענתה כי דין התביעה להתקבל.

בראשיתו של ההליך, הוגשה התובענה בבית המשפט המחוזי מרכז – לוד, זאת מאחר שכללה עתירה למתן צו עשה לאכיפת הסכם המכר, המורה לנתבע להשלים את רישום זכויות הבעלות בדירה על שמו, כשהדירה רשומה כיחידה נפרדת בלישכת רישום המקרקעין, ולהעביר לתובעים את כל מיסמכי הרישום הנדרשים, לצורך רישום הבעלות בדירה על שמם.

" מן הטעמים שפורטו לעיל, אף אין לראות בנסיבות המקרה שלפנינו ככאלו המקימות לנתבע טענת הגנה של סיכול, לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)").

ספק רב בעיני אם היו התובעים מתקשרים בהסכם, לו היו יודעים שהנתבע לא מייחס כל חשיבות לאותה הסכמה, וכי רישום הזכויות – בסופו של דבר, בחלוף שנתיים וחצי – יהיה תולדה של הפעלת לחץ, דרישות חוזרות, שליחת מכתבים ונקיטה בהליך משפטי.

  סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות) קובע כך: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". תניית הפצוי המוסכם הפכה, עם השנים, לאחת מהתניות הנפוצות בחוזים מסחריים (יצחק עמית "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים", דין ודברים י 17, 18 (2018); להלן: "עמית").

גם דינה של טענה זו להדחות; ראשית, במקרה של קיומו של סעיף פיצוי מוסכם, הרי עצם ההפרה היא העילה לפצוי.

...

לאור זאת, טוען הנתבע יש לדחות את עתירת התובעים לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם, בפרט שעה שלא נגרם להם כל נזק.

סוף דבר: מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני קובעת כי עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבע הפר את הסכם המכר, הפרה יסודית, בכך שאיחר בהעברת מסמכי רישום הזכויות, וכי לפיכך יש לחייבו בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 19 רישא להסכם המכר.

כן, אני קובעת כי הוכיחו התובעים שהנתבע הפר את הסכם המכר בכך שאיחר במסירת החזקה בדירה, וכי בגין הפרה זו יש לחייבו בפיצוי המוסכם היומי, הקבוע בסעיף 19 להסכם, עבור 60 ימי איחור.

מנגד, אני קובעת כי לא עלה בידי התובעים להוכיח טענתם להפרה בהימנעות הנתבע מתיקון ליקויי רטיבות בדירה.